רק רוצים רייטינג

מאת:זהר מזרחי
שתפו

הדבר הכי יציב, הכי מהנה והכי זכור לי מכל תקפות מבחנים, זו הסיטואציה הבאה: אני מפנה יום שלם, קמה בבוקר מוקדם, מרתיחה מים, שוטפת פנים, מצחצחת שיניים, עושה קפה, יורדת עם הכלבה, עושה כלים, שוטפת את הבית,  עושה חביתה, לוקחת ריטלין, מביאה את הספרים, את הדפדפות, עושה רגע לק, גם ברגליים, עושה פאנלים, חוטפת קוביית שוקולד, יורדת בסוף על כל החבילה, ואז ברגע של רצינות אני לוקחת נשימה עמוקה ומחליטה-  היום אני לומדת כמו שצריך.

אז אני אוספת את כל כולי, ההשפעה של הריטלין כבר דופקת בראש, אני מפוקסת מאי פעם, הדבר היחיד שיש על השולחן זה ערימת ספרים, סיכומים מודפסים ומחשב והדבר היחיד שיש לי בראש זה חופש. אני אומרת לעצמי את המשפט הבא שהופך את כל היום לימודים הזה לפאן- "רק אודישן אחד ואני מתחילה ללמוד".

תכניות הכישרונות ששוטפות את המסכים שלנו מלאות במניפולציות והצופים מודעים אליהן אבל ממשיכים לצפות. ההפקה מנצלת את כל המשאבים שבידיה כדי להדביק כמה שיותר צופים אל המסך. היא מעודדת את המשתתפים לחשוף את עצמם כמה שיותר, עושה הכל כדי להוציא מהם סיפורי חיים מרתקים ומעדיפה פעמים רבות לוותר על מתמודדים טובים בלי סיפור לטובת מתמודדים טובים פחות עם סיפור. ההפקה גם מחליטה אילו חלקים להשמיט ואילו חלקים להעצים בעריכה ולבסוף להציג את התוכן כמציאות שלא עברה עריכה כלל.

 

אם לא די בפעולות העריכה המוגזמות והמגוחכות, את דמויות השופטים יוצקת ההפקה את תוך התבנית הקבועה, השופט הקשוח – החל בחלוץ סיימון קאוול ב"אמריקן איידול" וב"אקס פקטור בריטניה", עברי לידר ב"אקס פקטור ישראל", אסף אמדורסקי ב"הכוכב הבא", אביב גפן ב"דה וויס ישראל" ובתכנית "רק רוצים לרקוד" החדשה שעלתה לאוויר לפני כשבועיים תפס את משבצת השופט הקשוח – הרקדן והכוריאוגרף דויד דביר, שלפני עשור כיכב ב"נולד לרקוד" שם, לא במפתיע מילא את אותו התפקיד בדיוק.

את תפקיד ה"נחמדונת" גילמו שופטים רבים, אולי הרוב, וזה כנראה מכיוון שזה עושה אחלה של יחס ציבור עבור אותם השופטים – ריטה אורה ב"אקס פקטור בריטניה", משה פרץ ופורטיס ב"אקס פקטור ישראל" קרן פלס והראל סקעת ב"הכוכב הבא", אברהם טל ומירי מסיקה ב"דה וויס ישראל".

ההפקה גם לא מפספסת את הצורך של הקהל בשופט הרגיש והבכיין, כמו שירי מימון ב"אקס פקטור ישראל", שלומי שבת ב"דה ווייס ישראל" וקרן פלס ב"הכוכב הבא", ובתוכנית החדשה "רק רוצים לרקוד", עידן שרעבי, שכבר בפרק הראשון התייפח כמו ילדה קטנה עם קוקיות בסחנה ואמר תוך כדי ניגוב דמעות "אני נראה לי בוכה כי אני מרגיש שיש בך סבל גם שאני מזדהה איתו".

בכל פעם שיוצאת תכנית כישרונות לדרך יש ציפייה, מתים כבר לראות איך זה יצא הפעם, אבל זה פשוט כל פעם אותו דבר, והצופים כמו קופים, מתלהבים מאותה בננה שזורקים עליהם בכל פעם מחדש. יושבים מול התכנית, שדוחפת להם פרסומות שבטוטאל אורכות יותר מהתכנית עצמה, שומעים על ילדים שרק רוצים לשיר, או לרקוד, או תכלס- להתפרסם, ולא משנה להם באמת ממה. ילדים שאבא שלהם מת, או שהם מאומצים, או שהם גדלו בג'ונגל, או כל סיפור מוחה דמעות אחר מוגזם ולא פרופורציונלי ורלוונטי לכישרון שהם עוד רגע יציגו על הבמה, וכל זה כדי להגדיל את הסיכויים שלהם לעבור את האודישן. והקהל בבית צופה בשופט הבכיין התורן, בריבים מלאי החשיבות העצמית של השופטים שחצי מהם כבר שנים לא יודעים בעצמם לעשות חצי טוורק או סלסול, או כל מיומנות שנדרשת כדי להישאר בתודעת הצופים.

כמה פעמים כבר שמענו את אותו פזמון חוזר אחרי שהוצג על הבמה הכישרון הבא של ישראל? "אני לא שופט מקצועי ואין לי מושג" אומר אסי עזר בדמעות למתמודד "רק רוצים לרקוד" יענקל'ה פילצר שסיפר שחזר בשאלה ואבא שלו לא בא להופעות שלו, "בשיר הוא אומר משהו על אבא שלו ואתה שלחת נשיקה באוויר תוך כדי שקפצת, ואני רוצה להגיד לך שמוטטת אותי. אתה מרגש, אתה מקסים ויש לי צמרמורת בכל הגוף עכשיו. אני נשבע לך שלא תיארתי לעצמי כמה אתה טוב עד שראיתי אותך רוקד". הקהל בבית מודע למניפולציה הרגשית שעושה ההפקה על הצופים בבית, אבל למי אכפת? זה באמת יפה, זה באמת מרגש, וזה באמת גורם לבכי וצמרמורות בכל הגוף.

אסי עזר ורותם סלע שוב מפגינים זוגיות אפלטונית מעוררת קינאה, וגם את זה כבר ראינו בלי סוף, וזה עדיין מצחיק וזה עדיין נראה טוב על המסך. הכל בתכנית נכון, המכונה המשומנת הזו פועלת מצוין, פשוט יש תחושה שכבר ראינו את זה והפלא הוא- איך אנחנו לא רוצים כבר להקיא מזה? הדמעות, סיפורי החיים, הריבים בין השופטים והחלוקה הבולטת מדי לטייפקאסטים של הרע והטוב, הדוגמנים – מנחים התורנים, שלומית מלכה ומיכאל אלוני או רותם סלע ואסי עזר, או בר רפאלי, ההחלקה של האצבע ימינה אדום, שמאלה כחול, והמתמודדים הנרגשים שעומדים על הבמה וצריכים לבחור עם איזה מנטור ללכת. שום דבר לא חדש לנו הצופים, אנחנו כבר צופים את הצעד הבא של התכנית ואנחנו אוכלים הכל.

השעה 23:00 בלילה, לא עשיתי כלום חוץ מלראות אודישנים. מיליון עבודות להגיש בזמן כל-כך קצר, מבחנים יום אחרי יום, אבל התמכרות זו התמכרות. אני מכורה לכל תכנית כישרונות שאי פעם עלתה לאוויר, בישראל, אוסטרליה, קנדה וארצות הברית וכל הכחשה לא תעזור עוד, זה חזק ממני.


שתפו