לפני כשבוע פקדתי את כפר סבא במטרה להגיע ל'ווק סלאקס', בוטיק המשלב אופנה ואמנות, שאני עוקבת אחריו כבר זמן מה. 'ויצמן 84' הורה לי ה'וויז' ואני כעיוורת אחריו. שמחתי לגלות שויצמן הוא רחוב ראשי והנחתי שאמצא את החנות במהירות מבלי להסתובב דקות ארוכות תחת השמש. מצאתי את ויצמן 86 ואז את 82, וצעדתי הלוך חזור, שוב ושוב. 'ויצמן 84 אמור להיות פה' אמר לי מוכר חביב מהחנות הקרובה. הוא הוביל אותי למסדרון חשוך וארוך שנראה שבסופו אין שום דבר אטרקטיבי. ואז הבחנתי בציור קטן המודבק על קיר ועליו גולגולת וחתול והכיתוב 'Walk Slacks'. צעדתי במסדרון האפל, וכשנכנסתי לחנות הוא נשכח מראשי ברגע. הרגשתי כמו צ'ארלי כשהוא מגיע לממלכת השוקולד של ווילי וונקה. במקום שוקולד גיליתי נעליים, ארנקים ובגדים מצוירים. תחת שלל בובת ראווה, ארנבת פרוותית בשם צ'ארלי, שיניים תותבות מפלסטיק ואת אורי והדס העומדים מאחורי החנות הביזארית.
איך הכל התחיל?
התחלתי עם דוכן ציורים שמן הסתם מאוד כשל (צוחק אורי). אנשים לא רוצים לקנות ציורי קיר.
אז החלטת לצייר על נעליים?
כן, ראיתי הרבה אנשים מסתובבים עם שקיות נעליים, אז ב-2011 פתחתי דוכן שפעל לתקופה של שלושה חודשים. בהתחלה ציירתי על נעליים יותר זולות והצביעה שלהן הייתה שונה מהיום. כשסגרתי את הדוכן הדס כל הזמן דחפה אותי שאחזיר את הנעליים, ועוד אנשים שאלו עליהן. אז ב-2013 החלטתי לפתוח את הדוכן שוב והדס הצטרפה אליי ועזרה לי. היא עזרה לי להתמקצע גם מבחינת הציור וגם מבחינה עסקית. היינו שנתיים עם דוכן נעלי בד בלי שום ידע באופנה, ואז באוקטובר 2014 פתחנו את החנות בכפר סבא.
אז איך התחלתם לעבוד?
עברנו כמה שלבים. בהתחלה קנינו את כל הסחורה מחנויות ואז ציירנו עליה. עשינו שיתופי פעולה עם כל מיני חנויות, עם 'שופרא' ו'עמנואל'. ואז פנינו ליצרנים מהארץ שמיצרים בדיוק את מה שאנחנו מבקשים מהם. כשהפריטים אצלנו אנחנו מחלקים את העבודה, להדס יש את הסגנון שלה, יותר יפני וקעקועים. ולי יש את הסגנון שלי, שהוא כמו קריקטורה וקומיקס אבל אני שונא להגדיר את זה ככה, כי זה מוריד מהערך. פשוט הסגנון הזה (מצביע על נעל שצייר עליה). השלב הבא הוא שהדס תעצב את הנעליים מאפס.
הדס, למדת עיצוב לפני כן?
למדתי עיצוב נעליים בגילדה. לאחרונה התחלתי לבנות ולעצב את הנעליים פה בחנות.
אגב, קשה מאוד למצוא את החנות.
כן, זאת המטרה. (עונה אורי בסרקסטיות מרושעת).
לאחר שיחה של שתי דקות עם אורי והדס וסיבוב קצר בחנות, אפשר להבין שהעסק מאוד אותנטי וברוחם.
אנחנו מציירים ציורים חמודים, ואפלים, אין פה אף דמות שמרוצה מהחיים שלה. האותנטיות הכי חשובה לנו.
כן, גם דף הפייסבוק שלכם מעיד על כך.
נכון. אין לי כח לכתוב 'בוקר טוב יפים ויפות, היום מבצע קיץ, תבואו'. לפעמים פשוט בא לי לכתוב 'זין על מס הכנסה, הם לקחו לי את הכסף. בואו לקנות, אני צריך אותו'. אני תמיד חושב מה הייתי רוצה לשמוע בתור לקוח של עסק. לא הייתי רוצה לקבל הודעות מזל טוב מזויפות. אז אני לא רוצה להיות עסק של קופי פייסט, כזה שמתחנף לאנשים כדי שיבואו לקנות. מי שזה לא מתאים לו יש 'To Go' מעבר לכביש.
למרות שיש חנויות נעליים מעבר לכביש, נשמעים צעדים מהמסדרון ומופיעות שתי בחורות בכניסה לחנות.
'את מקליטה את זה שיש לקוחות בחנות? שיהיו עדים' (צוחק אורי).
'לקח לי המון זמן לבוא. לקחתי יום חופש במיוחד' אמרה אחת הבחורות.
'מאיפה את? אוי לא. אל תגידי לי שאת מתל אביב. תל אביבים מתלוננים הכי הרבה על המרחק. לכי מכאן' התבדח אורי.
'רק הגעתי וכבר אתה רוצה לסלק אותי?'
אורי צחק והניח להן להסתובב בחנות, וציין בפניי ברצינות שבעבר לקוחה לימדה אותו שהפריבילגיה הכי גדולה שלו בהיותו בעל עסק היא שיש לו את היכולת להעיף אנשים. "אתה יכול להגיד לאנשים 'אני לא מוכר לך'".
עשיתם את זה פעם?
פעמים מאוד ספציפיות. צריכים להיות ממש פרצוף תחת ומעצבנים כדי שיקרה דבר כזה. אנחנו רומזים בעדינות לא מסלקים. אבל 99.9 % מהאנשים שבאים לפה הם נחמדים. יש לנו לקוחות טובים, גם כאלה שחוזרים שוב ושוב.
אתם פתוחים לבקשות מקוריות של הלקוחות שלכם?
בהחלט. אבל יש חוקים, לא להראות לנו תמונות, ולהימנע מקריקטורות מוכרות.
אם אני רוצה את 'מסי' על נעל לא תציירו לי?
אין מצב. וגם לא את חיית המחמד שלך. את יכולה להגיד אני אוהבת את החיה הזאת ולבקש שנצייר אותה. בגדול הלקוחות שלנו צריכים לסמוך עלינו, ובאמת, אין לקוח שיוצא לא מרוצה.
מה הבקשה הכי מוזרה שקיבלתם מלקוח?
העסק הזה בנוי על בקשות מוזרות ואנחנו אוהבים אותן. בקשות שהן כביכול נורמליות הן מוזרות לנו. נגיד 'תצייר לי את הכלב שלי' נשמע לי מוזר. ויש גם את הבדיחות המשעממות של גברים שחוזרות על עצמן, למשל אם אפשר לצייר את הגרושה שלהם על הסוליה. הם חושבים שהם מצחיקים אבל לא.
פעם כתבת שפיתחת רגשות לנעל הזאת (האדומה למעלה).
כן לגמרי. אנחנו מפתחים רגשות לכל פריט.
יש פריטים שאתם מחליטים לא למכור?
בטח. יש אפילו פריטים בתצוגה שהם לא למכירה.
על מה לא תציירו לעולם?
אני נגד כובעים. אני פשוט לא אוהב שאנשים עושים גרפיטי של השם שלהם על הכובע 'עדי בת 12 כזה'.
ועל מצבה?
אם זה לא יהיה עניין שאנשים יפגעו ממנו אז בטח. אם יהיה בית קברות ליברלי ואנשים יבואו אלינו ויגידו 'אני רוצה שיהיה לי קבר פגז' אז כן.
נוסף לנעליים, הארנקים והבגדים, אפשר למצוא גם תיקים, קסדות, גיטרות, שלטים לבית, כלי מטבח ועוד. מה עם רהיטים?
אנחנו רוצים להתחיל לצייר על רהיטים. אבל תביני את הסדר גודל, לוקח לנו שעתיים עד שלושה ימים לצייר על נעל שהיא בערך 15 סנטימטר, אז לרהיט נצטרך לפנות שבוע לפחות.
העסק רווחי בכלל?
לא, לא, לא. באופן אבסורדי, הוא היה רווחי כשהסחורה הייתה פחות איכותית. וכשעלתה הרמה זה מה שקרה. אבל הוא יהיה רווחי בעתיד, אנחנו אופטימיים. יש לנו קהל עצום, נאמן וטוב, שמגיע מכל הארץ ואנחנו נבנים יחד איתו. אנחנו רוצים להיות משהו שיזכרו, לא איזה טרנד חולף.
לבסוף יצאתי מהממלכה עם ארנק ריק, זוג נעליים מקוריות לפי בקשתי, ועם הרבה השראה. ואפילו מצאתי שוקולד.
