למות מחדש

מאת:דניאל בן אבו
שתפו

הסיפור יראה אור בקרוב בקובץ הסיפורים "תמונות קצרות: סיפורים בין מציאות לדמיון" המקבץ את יצירותיהם של משתתפי הקורס "ביוגרפיה – קריאה וכתיבה" בהנחיית פרופ' נורית גרץ-קינן

בום, בום, בום. הצליל הזה חוזר כל לילה מחדש, מצליח לחדור מהחלום היישר אל תוך הכרית שלי. בן מופיע מולי כשהמוח שלו מנותץ על האדמה לאלפי חלקיקים. בום, בום, בום. ידיי נשמטות לצדי הגוף. 'אני יריתי?' מסתובב אחורה בבהלה, "רג'ואן זה אתה? חדל ירי! יש פצוע, חדל ירי!" הכל חשוך סביבי, אני לא מצליח לראות לבן של עיניים. "גדוד 601 להתפקד עכשיו! איפה החובש?" בום, בום בום. בן מת. הרגתי אותו. גם הלילה תופיע שלולית של שתן על המצעים הכחולים שלי.

את החודשים הראשונים אחרי שהשתחררתי מהצבא העברתי בניסיון לשכנע את הסובבים אותי שאני חולה נפש, משוגע, לא בריא בראש. כל בוקר הבטתי במראה ולחשתי לעצמי "אתה מ-ש-ו-ג-ע". בהתחלה זה עבד לי. הבית הוצף באנשים, מתנות ושוקולדים. כולם הגיעו לנחם אותי, להתאבל עלי כשאני בחיים. רציתי לצעוק עליהם, להגיד להם "בן מת, שוכב שם באדמה בלי אוויר, נאכל על ידי מיליוני תולעים ואתם באים להתאבל עלי?" אבל שתקתי, המשכתי בהצגה. דיברתי על כמה שאני אוהב את החמין של אמא, על ההפסד של בארסה מול מנצ'סטר בקלאסיקו, ועל איך שהמדינה שלנו מתרגשת מקצת שלג בחרמון. כל שיחה כזאת רק חיזקה אצלם את המחשבה שאני משוגע. אף אחד לא ידע על הבכי בלילות, על עייפות שלא נגמרת ועל סיוטים שצורבים את העור כמו שמש רותחת. אף אחד לא ידע שלא באמת איבדתי את השפיות. אני בסך הכל בחור בן 21 שסובל מפוסט טראומה.

אחרי שנגמרה תקופת ביקור החולים, הלבנים החלו להופיע. כל יום בשעה אחרת מבלי להודיע מראש. הם נכנסו וחפרו לי תהום בלב ובראש, ניסו להחזיר אותי ליום ההוא בעזרת מילים ותרגילים שכישפו אותי. כל פלאשבק, אפילו הקטן ביותר, ריסק אותי. מיד אחר כך הייתי נזרק על המיטה כמו מסומם שקיבל מנה אחרי קריז של שבוע. "תגידי, למה את עושה לי את זה?" שאלתי את אחת הלבנות שישבה מולי על כורסת העור האדומה. היא לא ענתה, רק המשיכה לבהות בי מנגב את טיפות הזיעה שעל המצח שלי. "בבקשה, תעני לי. את יודעת את האמת, את יודעת שאני לא משוגע, נכון?" הלבנה המשיכה לחרוט בדיו את זיכרונותיי על גבי מחברת, הניחה על שולחן העץ כדור אחד בצבע כתום וצעדה לכיוון הדלת. "אל תשכח לשתות אותו בדיוק בשעה 16:00 אחר הצהריים, ניפגש בקרוב בן." אמרה וטרקה את הדלת. לבנים, כדורים, בום בום בום. אני חי-מת.

לפני שלוש שנים, איפה שהוא בין סג'עייה לנפש שלי, עזבתי את העולם. הייתי בן שיטרית, מפקד בגדוד 601 בחיל ההנדסה הקרבית. הגאווה של שכונת ד' בבאר שבע, והבחור עם העיניים הכחולות יותר מכל גוון שאי פעם איזה פילטר באינסטגרם יצליח לייצר. היום אני רק בן. עוד אחד לאוסף, הלום קרב. מחר אחגוג את יום ההולדת ה-24. הרמתי טלפון לאחי הבכור יותם, וביקשתי ממנו שיארגן איזו יציאה לאחד מהמועדונים שהוא והחבר'ה שלו יוצאים אליהם. "אתה בטוח?" הוא שאל בקול הססני. הצלחתי לשמוע את הבטן שלו מתהפכת מאחורי הקו. הוא בוודאי מתבייש בי. "אם לא בא לך אז לא חייב, פשוט חשבתי לעצמי שיכול להיות נחמד לחגוג יום הולדת מחוץ לבית לשם שינוי." יותם ענה, "מה אתה מדבר שטויות, בטח שבא לי. מחר ב- 22:00 בדיוק אאסוף אותך, אל תבריז הא?" וניתק. ככה יותם, תמיד עסוק מידי.

רצתי לארון הבגדים שלי בחיפוש אחר בגד ראוי ליציאה. כשעברתי לגור ביחידת דיור לבדי השארתי בבית של ההורים כמעט הכל. רציתי להתחיל מחדש, רק שאף פעם לא הייתי אלוף בהתחלות. פשפשתי בארון שעות, מצאתי את הג'ינסים הישנים שאהבתי. היום הם כמו אוהל עלי. מאחורי הגופיות הלבנות הבלויות בצבצה לה חולצת סוף המסלול שלי, מאובקת ומקופלת היטב. שלפתי אותה, היה לה ריח של הימים ההם שלפני המוות. ריח של ממרח השוקולד בזמן פריסה בשטח, של אבק העופרת ושל זיעה חריפה מהולה בבושם של רג'ואן שעבר בין כל הפלוגה כמו זונה. בכל פעם שרג'ואן גילה שהתבשמנו בבושם שלו, הווריד שעל המצח שלו היה מתנפח במהירות האור. קרבתי את החולצה והסנפתי אותה דקות ארוכות. התגעגעתי.

למחרת יותם חיכה לי בדיוק בשעה שקבענו. "מזל טוב אחי!" הוא אמר כשפתחתי את דלת הרכב, ומיהר לחבק אותי. "תודה" לחשתי תוך כדי שחגרתי את עצמי. שתקנו, במשך רבע שעה של נסיעה בכביש מהר, שתקנו. לא הצלחתי להבין איך איבדתי לעזאזל גם את מערכת היחסים עם החבר הכי טוב שלי. קיוויתי שהכל זמני. השיגעון, המשפחה, הסיוטים ואפילו המוות. אלוהים בטוח ירחם עלי מתישהו, ואולי יום ההולדת שלי זו הזדמנות טובה עבורו. הוויז הכריז שהגענו ליעד. חנינו את הרכב והתקדמנו לעבר הכניסה למועדון. הבחנתי מרחוק בהתקהלות אנשים מאחורי גדר ברזל קטנה כשידיהן נישאות לשמיים. הרגשתי כאילו שהם מתחננים מהסלקטור שיחוס על חייהם. "זה תמיד ככה?" שאלתי את יותם. "אל תדאג אני מכיר את הבעלים של המקום, אנחנו לא נצטרך להמתין". נרגעתי.

נכנסנו דרך הכניסה האחורית אל תוך חלל קטן וחשוך, כשמאות זוגות עיניים בורקות התגלו להן מבין עשן הסיגריות. יותם זיהה את חבריו וסימן לי בידו שאעקוב אחריו עד לשולחן הפינתי שסמוך לעמדת הדיג'יי. הרגשתי איך צלילי הבס מפלחים את גופי ומחלחלים אל תוך פעימות הלב שלי. הדקות עברו והמקום המשיך להתמלא בעוד ועוד אנשים. פחדתי שהרצפה תקרוס פתאום ושכולנו נחליק בזה אחר זה אל התהום. "מזל טוב שיטרית הקטן, שנה הבאה מתחת לחופה שלך." כולם סביבי הרימו לחיים ובירכו אותי, אבל אני לא הפסקתי להתבונן ימינה, שמאלה, שוב ימינה, ושוב שמאלה. הייתי עסוק בלתכנן את דרך המילוט שלי כשיגיע האויב. 54 שניות של ריצה, זה כל מה שאני צריך בחיים.

בכניסה לשירותים עמד מאבטח שרירי כהה עור וראשו מגולח. היה נדמה כי בכל רגע זרועותיו החסונות ומעוטרות הקעקועים עומדות לקרוע את חולצתו השחורה. הוא אחז בידו אקדח. אף פעם לא יריתי באקדח אבל האמנתי בכל ליבי ביכולות התפעול שלי. צליל צורם קטע את חוט המחשבה שלי ואטם את אוזניי. קפאתי. הסתכלתי סביבי, כולם המשיכו לשתות ולרקוד. איך הם לא שומעים את זה? רציתי לצעוק להם שזה הסימן לשכב על הרצפה ולכסות את הראש עם הידיים, אבל לא הצלחתי להשמיע קול. טיפות הזיעה שעל המצח שלי החלו לזלוג להן במורד הגבות וכיסו את עיניי במעין שכבת ערפל רטובה. שלחתי את ידיי בחלל האוויר לחפש עזרה כמו עיוור שמגשש באפלה. לפתע, מצאתי את ידו של יותם ומשכתי בה חזק. הוא הסתובב אלי ונחרד למראה שלוליות הזיעה ששטפו את בגדיי. "תציל אותי, אני הולך למות שוב!" התחננתי אליו בתקווה שיצליח לקרוא את שפתיי. בום, בום בום. שלוש יריות נשמעו במועדון. ידיי נשמטו לצדי הגוף. 'אני יריתי?' מסתובב אחורה בבהלה, "רג'ואן זה אתה? חדל ירי! יש פצוע, חדל ירי!" החושך סוגר עלי, אני לא מצליח לראות לבן של עיניים. "גדוד 601 להתפקד עכשיו! איפה החובש?" בום, בום בום. התעוררתי. גם הלילה תופיע שלולית של שתן על המצעים הכחולים שלי.


שתפו