בין כאן לשם

מאת:אסף יעיש ביטון
שתפו

שמעון אדף (44) הוא יליד שדרות, משורר, סופר ומוזיקאי. אך אם שואלים את אדף, הוא טוען שהתארים הללו לא רלוונטיים. "ברגע שמנכסים לי את תואר המשורר זה מגביל. הכותבים שאני הכי אוהב הם כאלה שאני לא יודע להגדיר. לא יודע אם זה שירה, פרוזה או משהו אחר. לשם אני מכוון, למשהו שאין בו פיגומים".

מה מניע אותך לכתוב?

"זו שאלה חשובה, בגלל שהעולם הפנימי שלי כאוטי. אני לא מצליח להבין מה קורה, עד שאני לא מעביר את זה במילים".

ומאיפה נוצר החיבור למוזיקה?

"כל העניין שלי בלנגן נובע מזה שכתבתי שירה, זה מה שהניע אותי בתוך העולם הזה. אני אוהב מוזיקה דיסוננטית שגורמת לחשוב. יש במוזיקה שני מושגים שאי אפשר לתרגם אותם, הגרוב והווייב. אז יש אנשים שהם יותר בגרוב. אני יותר בווייב, איזו אווירה זה יוצר ולאן זה לוקח אותי".

היית חבר בלהקת "האצולה" שהוקמה בשדרות בתחילת שנות ה-90. איך זה התחיל?

"ניסיתי ללמוד לנגן, והבנתי שאני לא יכול ללמוד לבד אז עזבתי את זה. אחרי כמה זמן פגשתי במקרה את אייל רביבו, והוא אמר לי: 'שמעתי שאתה כותב שירים, בוא תכתוב, אני מקים להקה'. אמרתי לו שבתמורה הוא ילמד אותי לנגן טוב יותר על גיטרה. ההסכם היה שאני אכתוב והוא ילחין".

שמעון אדף וחברי האצולה (צילום מסך: יוטיוב)

איך היה התהליך המוזיקלי?

"היינו להקה אינסטרומנטלית בהתחלה, עד שהבנו שאנחנו צריכים שירים מולחנים עם מילים. אולי זאת הייתה טעות. בדיעבד, הכוח האמיתי היה העיבודים המוזיקליים ולא השירים".

ב-1994 עשיתם את המעבר לתל אביב. איך זה קרה?

"האמת שזה לא היה יוצא דופן, בגלל מי שהכשירו לנו את הקרקע, קובי אוז ו'כנסיית השכל'. זה היה ברור שאם אתה רוצה לעשות את האומנות שלך אתה לא יכול להישאר בשדרות.

מה גרם ללהקה להתפרק?

"התנגשויות של אגו. מתישהו עלתה השאלה של מי הלהקה, של אייל רביבו, של יוסי כהן, או שלי. ירון אוחנה עזב כשעברנו לתל אביב, ומצאנו מתופף גרוע מבארי. אחר כך התפתחה טלנובלה רצינית. לאחד מחברי הלקה הייתה חברה סודית, ומאוחר יותר הבנו שמדובר באשתו של חבר להקה אחר. זה יצר פיצוץ."

מה קרה לאחר מכן?

"עבדתי אחר כך קצת עם 'כנסיית השכל', ברמה של לכתוב להם שירים. אבל הבנתי שאם אני לא כותב למבצעים גדולים, אין לי מה לתרום. אחד הדברים שהכי מעניינים ביצירה זה המקומות שאתה מגלה פתאום שיש גבול שאתה לא תמיד יכול לחצות אותו. אין לי את הכישרון לעשות את מה שאני באמת רוצה במוזיקה".

שמעון אדף עבר משדרות לתל אביב, כדי לעשות מוזיקה יחד עם חבריו ללהקת "האצולה". בסופו של דבר, המעבר היה רק טריגר כדי לעשות את הדבר שאותו הוא חי באמת, כתיבת השירה. "המעבר לתל אביב נבע מהרצון לממש ולגבש את זהותי כיוצר. זה התחיל מהמוזיקה שלא באמת עניינה אותי עד הסוף, והמשיך הלאה למה שהניע אותי באמת".

מה ההשפעות שלך?

"המחשבה היהודית למקורותיה. גדלתי בבית דתי, והניואנסים והשפה הם חלק מהכתיבה שלי, מבלי שארצה בזה. מעבר לכך, הרבה סדרות מדע בדיוני שקראתי בגיל ההתבגרות".

מה מצאת בעולם השירה?

"ניסיתי לכתוב סיפורים, אבל לא עניין אותי עלילות ודמויות. מה שהניע אותי זה המילים, איך שהן יושבות אחת אחרי השנייה. איך שהן מסודרות על הדף ואיך שהן יוצאות מהפה".

בשנת 1997 הוצאת את ספר השירה הראשון שלך, "המונולוג של איקרוס", שעוסק ברובו בתרבות המערבית. למה הלכת דווקא למקום הזה?

"זו פשוט הדרך לצאת מהעולם של אבא שלי. המשיכה שלי למיתולוגיה של יוון ואירופה הקלאסית, היה ההיפך מכל מה שגדלתי עליו. וגם זה היה לצאת כנגד משהו שהוגדר כסוג של ישראליות מוכנה מראש. לא יכולתי להשלים עם העולם היהודי-רבני, ועם הישראליות החילונית עד הסוף שאין בה מימד רוחני. הדרך שלי הייתה להתחיל מהמקום הכי רחוק".

שירה

למה דווקא איקרוס?

"איקרוס זו דמות שאין לה מקום בעולם, סמל של כישלון. ההחלטה היחידה שלו בעצם מובילה למותו. הרגע היחיד שבו הדמות הזו יכולה לדבר זה מתוך הנפילה, בזמן שהוא נופל הוא יכול לדבר על עצמו. אבל אין מקום בין שמיים וים. אתה לא ציפור ואתה לא דג, לכן אתה פשוט צונח. ומהמקום הזה רציתי להתחיל".

באחד השירים בספר, כתבת על העיר שדרות "לקח לי עשרים שנה לאהוב את החור באמצע שום מקום הזה". מה למדת לאהוב ומה שנאת קודם לכן?

"כשהיה את המתקפות החריפות של הקסאמים בשדרות, דיברתי עם האחיין שלי ואמרתי לו שיבוא עם ההורים שלו לתל אביב. הוא אמר לי שהוא לא רוצה כי הוא אוהב את שדרות. זה לא היה ברור לי. הדור שלי שנא את שדרות, רק חיכינו לצאת מהעיר. זה היה מקום שלא קיבל שונות, ומי שהיה שונה שנא את העיר בחזרה. יום אחד חזרתי מהצבא עם האוטובוס, והבנתי לרגע אחד שאני אוהב את המקום הזה, שהתגעגעתי אליו. לקחתי את זה כתרגיל, אמרתי לעצמי שאני צריך לחשוב ששדרות זה המקום הכי יפה בעולם".

איך השיר הזה מתכתב עם הרעיון הכללי של הספר?

"זו גם נקודת המבט של איקרוס, אין לו שום דבר אחר. והוא אומר לעצמו, מה אם זה הדבר הכי יפה שאני חווה? מה אם זה המקום הכי יפה בעולם?".

ספר השירה השני שלך, "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי", יצא ב-2002. למה חשוב לך לשים דגש על היחס לאמת?

"הנושא של אמת סבוך, אנשים חושבים שיש רק מושג אחד של אמת. אני מדבר על האמת של השירה, החוויה שהיא מצליחה לחולל בך ככותב או כקורא. ואתה שואל את עצמך אם הרגע הזה היה אמיתי או לא. זה קרוב למחשבה הדתית. קח לדוגמא את הציווי של 'ובחרת בחיים', למה לא ובחרת בטוב? כי בעולם הדתי הטוב הוא החיים והרע הוא המוות. אותו דבר בשירה, זה לא משנה אם זה קרה או לא. מה שחשוב זה אם השיר הצליח למסור את האמת של הרגע".

למה האמת מיוצגת באמצעות הצל?

"הספר נכתב כנגד התפיסה המערבית. ובתוך המחשבה הזאת, הפילוסופיה המערבית מזהה את האמת עם אור. בהרבה שפות זה גם חקוק, אומרים 'ברור כשמש'. 'אני רואה מה אתה מתכוון', הראייה מתכתבת עם תבונה והבנה, בזמן שהבורות מזוהה עם חושך. וזה קשור לצורה שהלבן תמיד מקבל ערך מוסף והשחור פחות. אז אמרתי לעצמי שאני לא הולך עם הדיכוטומיות האלה".

כשכתבת "אני נטול אבות ואמהות", למה התכוונת?

"אני מתנגד לכל אותן שושלות שרוצות להציב אותך כחוליה בשרשרת. אני רוצה לכתוב מנקודת אפס מוחלטת, שאין לך כלום. זה ספר שהוא כישלון, כי אנחנו תמיד איכשהו מגדירים את עצמינו. אז רציתי לכתוב שירה עם שפה שאין לה היסטוריה, ביוגרפיה או מיתולוגיה, יש רק צלילים".

יגאל שוורץ, הוא פרופסור ללימודי ספרות באוניברסיטת בן גוריון, והעורך ראשי של הוצאת הספרים "כנרת זמורה-ביתן דביר", שם ערך בין היתר את ספריו של אדף. שוורץ שופך מעט אור חיצוני על אופי הכתיבה של אדף כסופר. "שמעון הוא משורר גם כשהוא כותב פרוזה. משום שכל שאלה שהוא מעלה ביחס לאדם ולעולם, ויש לא מעט כאלה – נבחנת גם, ולעיתים בעיקר, בתוך המערכת הלשונית. בזיקות בין הסימנים הלשוניים, לבין עצמם".

מה גרם לך לפנות לעולם הפרוזה?

"חיפשתי דרכים חדשות, כדי שהמקום הזה לא יקפא. כשאתה הופך להיות אוטומטי בכתיבה, אתה מפסיק לראות את הנוף ולא שומע את הקולות סביבך. בפרוזה אתה לא מחויב להגדרה מסוימת, אתה יכול לשנות כל הזמן. ואני גם אוהב להיות במקום שאני לא שולט לגמרי בתחום, במקום שאני צריך ללמוד משהו חדש."

בשנת 2004 יצא ספר הפרוזה הראשון שלך "קילומטר ויומיים לפני השקיעה". מה מסמלים המרחק והיעד שמצוינים בשם הספר?

"קודם כל זה ציון מרחק אבסורדי, השקיעה זה משהו שאי אפשר לאמוד מבחינת מרחק. אז קילומטר אפשר ללכת, ויומיים אי אפשר ללכת. מצד אחד זה משהו מוגדר, ומצד שני משהו שאי אפשר להשיג. במובן מסוים הפרדוקס הזה מציין, לשם לא תוכל להגיע".

פרוזה

למה אתה נע בספר על הציר שבין שדרות לתל אביב?

"כי עניין אותי לבחון את תל אביב ושדרות כשתי אופציות קיומיות קוטביות. תמיד עושים השוואה בין תל אביב לירושלים. חילוניות מול דתיות, עיר ללא היסטוריה מול העיר הכי היסטורית, והעיר שמייצגת עיתונות ותקשורת מול זו שמייצגת מדינאות. ומבחינתי, מדינת ישראל מתקיימת יותר במתח שבין שדרות לתל אביב".

מה מיוחד בגיבור הסיפור אליש בן זקן?

"הוא האנטי בלש המושלם. לא בגלל שהוא בלש לא מוצלח, להפך הוא בלש טוב. הוא מערער על המבנה הבלשי, מניח שהתעלומות לא יכולות להיפתר. וכשבניתי אותו, השתמשתי בשתי ארכיטיפים. הראשון, אלישע בן אבויה, 'אחר', זה שכפר בכל. והשני, אלישע בן שפט, שמבקש מאליהו הנביא להיות כפול ממנו בנבואה. אליש עומד בתווך, הוא לא בחר במובן מסוים".

בשנת 2015, הוצאת את ספר ההמשך "קובלנה של בלש". מה גרם לך להמשיך את הסיפור?

"הדמות של אליש ליוותה אותי שנים, וניסיתי לחזור אליה. הצד שיכולתי לבטא דרך אליש זה הצד הפוליטי שלי. מה שהכריע זה המלחמה ב-2014. הרגשתי שמשהו בשיח הציבורי הוקצן ברמות, אנשים קרובים אליי דיברו בצורה שהרגשתי שהם לא קרובים אליי. אני לא יכול לבקר אנשים שנמצאים תחת מתקפת טילים, אבל הם לא יכולים להגיד לי 'אתם השמאלנים צריך לשלוח אתכם לתאי הגזים'. והדמות שתמיד שאלתי דרכה מה זה בית גם במובן הפוליטי הייתה אליש. זה התפרץ, ופשוט הרגשתי שאני צריך לדבר דרכו שוב".

אז כאן זה נחתם?

"זה לא הסתיים, השנה צריך לצאת ספר שלישי ואחרון. הספר עוסק באחד הנושאים הכי חריפים בעיניי שלא רוצים לדבר עליהם, השחיתות ברשויות המוניציפאליות. בתקופת המלחמה שאלו אותי איך המשפחה שלי מתמודדת, ואמרתי שהדבר שהכי מטריד אותם זה השחיתות בעירייה. אף אחד לא רצה לגעת בזה, כי רצו להפוך את שדרות למקום ייצוגי. אז זה מתחיל ב-1980 ונמשך עד לשנת 2028. הגעתי לתעלומה שאין אפילו לי שפה לתאר אותה, ושם זה הסתיים".

מה מקומם של שלושת הספרים ביחס לסוגה הבלשית הקלאסית ?

"הראשון קלאסי, במובן שהוא מציית לחוקי הז'אנר. השני מטא-בלשי, מדבר על אודות הבלש. והשלישי אנטי בלשי. בדרך כלל בספרי בלשים יש תחרות בין הבלש הפרטי לבין המשטרה, אבל לא בספר הזה. כאן המשטרה זה הקוראים. הם כל הזמן חושבים שהם גילו מה הסיפור, אבל אז הם מגלים שהבלש הקדים אותם".

מה מחבר בינך לבין אליש?

"יש בעיה שאני מתמודד איתה והוא לא. יש אנשים שההתפתחות האינטלקטואלית שלהם מהירה וההתפתחות הרגשית שלהם איטית. הוא לא יכול להתמודד עם מורכבות רגשית, ומיד בורח לשכל. זו דמות שאני אוהב, כי זה מישהו שיכולתי להיות אבל אני לא".

החוקר הפרטי אליש בן זקן

"מוקס נוקס" (מלטינית: הלילה קרב) יצא ב-2011. למה שם הספר בלטינית?

"זה ספר שנכתב כטרילוגיה, שלושה ספרים שכתובים בז'אנר ובסגנון אחר. רציתי להבין מהי זהות יהודית. מצד אחד, יש בריחה של אינטלקטואלים מהיהדות מתוך תחושה שהיהדות מלוכלכת, בגלל שהפכנו לכובשים. מצד שני, יש ניסיון להפוך את הזהות היהודית לבסיס לאומני, 'מי שמבקר את ישראל אנטישמי'. שתי האופציות שקריות בעיני. אז הלכתי לדבר הרחוק ביותר מהיהדות, התרבות הרומית, לא היוונים ולא המוסלמים. ודווקא מהזרות המוחלטת של 'מוקס נוקס', ושל הלטינית שנחשבת בגדר טומאה בשפה היהודית, החלטתי לסמן את נקודת הפתיחה".

למה לגיבור אין שם?

"אין שם לאף אחת מהדמויות. תראה, אני אוהב לשחק משחקים בספרים שלי. אם אתה רוצה לשחק את המשחק, תעבור על האותיות שמציינות שמות בספר ותראה איזו אות חסרה, זה השם של הגיבור".

זה ספר אוטוביוגרפי?

"עבדתי עם הקטע האוטוביוגרפי לצורך תעתוע. אחת התלונות על הכתיבה שלי זה למה אני כותב דברים ספקולטיביים ולא ריאליסטיים. זה בגלל שהריאליות שלי לא מוגדרת. אתם אוהבים לקרוא ספר ולחפש בו את המחבר הביוגרפי? אתם תמצאו את המחבר הזה. אבל אתם צריכים לקבל את זה שיש סביבי רוחות רפאים, ואני חי גם במציאות מקבילה".

שמעון אדף נע ביצירותיו על שני צירים, הוא משחק עם הזמן, המרחב והתוכן לסירוגין. גם ב"מוקס נוקס" הגיבור נע כל הזמן בין ימי הילדות לבין הבגרות. "אני חסר מנוחה, זה הטבע שלי. יצא לך לראות רחוב סומסום? יש קטע שעומד איזה ילד ואומר, אני רוצה להיות שם. כשהוא מגיע, שואלים אותו מה אתה עושה כאן? אז הוא אומר, אני כאן אבל אני רוצה להיות שם. אז אני הילד הזה, שרוצה להיות כאן ושם".


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות