הסטנדאפיסט יוסי גבני (35) מגבעתיים, המוכר לנו מהצוות "יוסי וטירן"("האקדמיה לצחוק") ומתוכניות טלויזיה כמו "ערב אדיר", מופיע ברחבי הארץ עם סטנד-אפ אישי, אינטיליגנטי וחצוף בשם "הסטנד-אפ החדש" ובמופע נוסף עם "שלישיית בערך". הוא כותב ומנהל בית ספר לסטנד-אפ ועדיין חולם להיות כריסטיאנו רונאלדו. שאלנו אותו מספר שאלות.
מה זיכרון הילדות הראשון שלך?
הייתי בן 3 זה לא השפיע על החיים שלי בשום צורה! טוב, יאללה בואי ננסה להיזכר. אז אני עם המשפחה בטבריה, אבא שלי עושה שטויות ומצחיק את כל החברים, אני מסתכל עליו ואומר 'זה מה שאני רוצה לעשות בחיים'. פאק, זה כן השפיע על החיים שלי.
מה המחמאה הכי מביכה שקיבלת?
בהופעה בקיבוץ איזה מבוגר בן 60 אמר לי פעם בשיא הרצינות 'היחידי שהצחיק אותי ככה היה גדי יגיל', לא ידעתי איך להגיב.
לאן אתה הולך כשאתה רוצה להיות לבד?
למוזיקה. אני יכול לשים מוזיקה בפול ווליום ברמקולים ענקיים על האוזניים, לעצום עיניים ולהזיז את הראש והגוף לכל תו וצליל עד שהשכנים דופקים עם מקל של מטאטא. הבעיה היא שאני גר בגבעתיים, 'בירת המרגיזים', והם דופקים לי עם מטאטא עוד לפני שאני מגיע לסיום 3 השניות של ה – 'skip ad' ביוטיוב.
אם היית פרי, איזה פרי היית?
בלי ספק חרוב.
מה הדבר הראשון שעולה לך בראש כשאתה שומע את המילה תרבות?
כעס. אני חושב שיש הגדרה מאוד ספציפית ואליטיסטית לתרבות היום וזה עצוב ומכעיס. אני חושב שאמני גרפיטי כמו "בנקסי", למשל, הם ציירים לא פחות טובים מג'קסון פולוק, וסטנדאפיסטים, כמוני, שהם לא פחות יצירתיים ומעניינים מהצגת קומדיה שרצה כבר 150 שנה וכבר לא רלוונטית ולא מעניינת. אבל הצגות ואופרה, בלט ושירה לעולם יחשבו כתרבות וסטנד – אפ, גרפיטי, רוק, וריקוד מודרני ייחשבו כתת תרבות. למרות שהם הרבה יותר מתקדמים, מעניינים, ובעיניי, מגדירים את התרבות יותר מכל אופרה בת 200 באיטלקית.
מי מגדיר כיום את התרבות בישראל?
התשובה הדוגרית או הפורמלית? הפורמלית היא שהממסד האפור נמנע בכל דרך מלעבור אבולוציה ועסוק בלשמר את הבידול האליטיסטי החברתי של 'תרבות' למעמד הגבוה ו'תת תרבות' למעמד הנמוך. התשובה הדוגרית היא אשכנזים.
מה היית מוסיף למען התרבות הישראלית ועל מה היית מוותר?
הייתי מוסיף לה ישראליות ומוותר על תוויות.
למה אתה מכור?
להומור וקומדיה, לא יכול בלי מנה יומית מזה.
מה עושה אותך מאושר?
אמנות מרגשת. אם אני קורא ספר טוב או רואה סרט, סטנד-אפ, או שיר שיכול להעיף לי את המוח אני פשוט מאושר. לפעמים אפילו כתובת גרפיטי מעניינת על קיר רעוע בפלורנטין יכולה להרטיט את ליבי.
מה מעורר בך נוסטלגיה?
הניינטיז. גדלתי והתבגרתי בשנות ה- 90 וזו תקופה שפשוט נעלמה מהר מדי. האייטיז היו מאסיביים ולפני שהספקנו לשנות משהו המילניום השני הגיע מהר מדי עם החדשנות שלו ובעט את 'דור האיקס' לפני שהוא הספיק לצעוק 'אנחנו דור מזויין'. אני בטוח שכל מי שגדל בניינטיז בין הטלוויזיה בכבלים לבין האינטרנט המהיר מרגיש שהוא לא הספיק להתהוות.
אם היית יכול לשנות דבר אחד בעולם מה הוא היה?
יש לי פילוסופיה ענקית על זה, אבל בגדול, את המודלים שלנו. היום אדם מצליח הוא אדם שמנצל כמה שיותר אנשים תחתיו. זה האדם עם הנכסים והאהדה החברתית וזה מה שילדים רוצים להיות. אם התגמול לאנשים היה לפי כמה שהם יותר תורמים לחברה ולאנושות, העולם היה במקום הרבה יותר טוב היום. זה הזוי בעיניי שעורך דין שמגן על אנס הוא בעל סטטוס חברתי גבוה, ואשכרה אימהות רוצות שילדיהן יהיו עורכי דין, בזמן שעובדים סוציאליים, שמצילים נערים ונערות ונותנים את חייהם וכל כוחם הנפשי למען הזולת, הם בסטטוס הנמוך והנלעג.
איזה משפט שינה את חייך?
בתחילת הקריירה שלי הייתי בטוח שלעולם לא אצליח להגיע לגבהים שאני חולם עליהם כי אני לא 'פושר' ולא 'נותן מרפקים' ולכן לא ישימו לב אליי. עד שיום אחד אמרתי לעצמי את המשפט הבא 'תהיה כל כך טוב עד שלא יוכלו שלא לשים לב אליך', ומאז זה מה שמנחה אותי.
מי האמן הראשון שאתה זוכר בתחום שלך?
דודו טופז. אני זוכר שבתור ילד הייתי רואה בלופ את 'פליטת פה' ומצטט את כל המערכונים בעל פה למרות שלא הבנתי חלק מהם.
תספר לי על פדיחה מקצועית
אצל הסטנדאפיסטים פדיחות זה חלק מהמקצוע. כל פדיחה שאספר אחר כך הפכה לבדיחה אז אם בא לכם לשמוע פדיחה שלי פשוט בואו למופע.
אם היו לך 20 שניות להציג את עצמך בפני האדם שיכול לתת לך את עבודת חייך, מה תספר לו?
אני אסביר לו שגם אם יהיו לי 20 שעות אני אוכל להציג רק את קצה הקרחון של מה אני, מי אני ומה יש לי לתת.
את מי היית מזמין לקפה ומעמול?
דן אריאלי.
*תמונה ראשית: שחר שיץ
