העצמי

מאת:שני קריקסמן
שתפו

השעון המעורר מתחיל לנגן בשמונה שלושים ושתיים. את לוחצת על כפתור העצור לפני שביונסה מתחילה לשיר, לא על הנודניק. כמו בכל בוקר את מתעוררת מהר, מעיפה את התלתלים היבשים מפניך, מתיישבת על המיטה ומתמתחת לכל כיוון אפשרי. כעבור כמה רגעים של תהיית בוקר את קמה מהמיטה, לובשת את הטייץ במידה ארבעים. המידה לא השתנתה מזה כמה שנים. והולכת לשירותים. את שוטפת את פניך עם סבון מיוחד בתקווה שיום אחד הפצעונים ייעלמו ומצחצחת שיניים ביסודיות.

יום שישי הגיע. אין לימודים וגם אין עבודה. את לא עובדת למרות שאת חושבת שכבר הגיע הזמן לעבוד. אי אפשר לנצל את נדיבותם של הורייך יותר. כמו בכל יום שישי את הולכת למטבח הלבן, הוא מרשים אותך כל פעם מחדש. את מביטה בפרחים הסגלגלים שמצוירים על חיפוי הזכוכית הלבנה. את פונה לקצה הימני במטבח, שם נמצא מכשיר המים שיחמם לך מים לקפה הבוקר. אבל את לא שותה יותר קפה בבוקר, אלא כוס מים קרים עם פלח דק של לימון. אומרים שזה טוב לתפקוד מערכת העיכול.

אמא מופיעה בפתח הבית. היא הורידה את אחותך בגן ומשם הלכה לסופר להשלים כמה קניות לקראת השבת. אין שבוע שהיא לא שוכחת לקנות מצרך כלשהו לשישי בערב, בכל פעם שהיא עושה קניות ביום רביעי. היא סך הכל בנאדם אחד, אפשר להבין.

את עדיין מתעוררת, לקראת השלבים האחרונים. אבל אין זמן לזה, העבודה מתחילה. אמא הולכת לחדר השינה שלה להחליף לבגדי בית וחוזרת תוך פחות מדקה למטבח. הבשרים מונחים על השיש עוד מאתמול בלילה. הם צריכים להפשיר. אמא מניחה שני סירים על הגז לפני שאת מספיקה לשאול אותה במה היא צריכה עזרה. הם מתחממים לקראת השמן והאוכל שתניח בו. היא שוטפת ירקות למוקפץ שהיא מכינה לך.

את צמחונית כבר כמעט שנה. אמא לא אוהבת את זה. היא מפחדת שתהיי חלשה, למרות שהיא בעצמה בקושי אוכלת ואין לך מושג איך היא עומדת על הרגליים. היא מתאמצת בשביל להכין לך מאכלים חדשים וטעימים. האמת שהיא מצליחה בזה לא רע, את אוהבת את האוכל שלה. אבל לא מודה לה מספיק על זה. תזכרי להודות לה היום על כל המאמצים שלה. היא מבקשת ממך לחתוך את הירקות. אין לך כוח, עדיין בוקר. אבל את בכל מקרה עושה את זה.

כעבור שלוש שעות כל האוכל יונח על השולחן. היא עוברת למאכל האחרון להיום שהוא גם הבסיסי ביותר, לחם. גם בו יש אלמנט שמיועד במיוחד בשבילך. היא מערבבת בין הקמח הלבן לבין הקמח המלא. את משתדלת לא לאכול לחם לבן, אבל היא צריכה להתחשב גם בשאר המשפחה.

היא מפזרת בקלילות קמח על השיש. את יושבת לצידה בזמן שהיא שופכת את המים הפושרים. שמה טיפה שמן ולשה את הבצק. הבצק מוכנס לתוך קערה גדולה בצבע ורוד. היא מבקשת ממך לקחת אותה לחדר השינה שלה. את מקשיבה לה בלי לענות כשהיא ממשיכה למשימה הבאה שלה – הכביסה. את הולכת לחדר, שמה את הקערה על מיטתה ומכסה אותה עם הפוך העבה. החום ישמור על הבצק שיתפח כראוי בשעה הקרובה.

אחותך השניה, בת השבע עשרה, חוזרת הביתה מהלימודים כשהלחם כבר מוכן. היא מניחה את התיק שלה על שולחן האוכל הגדול שבמרכז הבית ומתחילה ללכת לכיוון חדרה. מרגע זה השיגעון שלך לסדר מתלקח בתוכך. את לא מעירה עדיין. היא יוצאת מחדרה אל המטבח בעודך צופה בטלוויזיה. את שומעת היטב את צעדיה על הרצפה החמה. בזווית העין את רואה אותה מניחה קערה, כפית וצלחת גדולה בצבע לבן על השיש. היא לא מתכוונת לשטוף אותם ואת יודעת את זה. זה הספיק לך.

בעודה לוקחת את אחד הלחמים שאמא הכינה את פונה אליה בקול קצת גבוה ורשמי "קשה לך לשטוף את הכלים? לפחות תניחי אותם בכיור," היא לא מגיבה. "מאיה," את ממשיכה בכעס.

"מה מרי?", היא מסתכלת אליך, אבל לא עליך במבט אדיש.

"את לא שומעת טוב? לפחות תעני שמדברים אתך. גם אם זה קשה לך," את אומרת לה.

"אולי תפסיקי להציק לי ואני אתחיל להתייחס למה שאת אומרת," מאיה משיבה לך.

"להציק לך? אני סך הכל רוצה שיהיה מסודר במטבח. אמא עבדה קשה לבשל את הארוחה לערב והיא גם שטפה את הכלים. מגיע לה שלפחות תשאירי את המטבח מסודר כפי שהיה עד שהנחת את הכלים האלו. זה לוקח בדיוק שנייה מה הבעיה לך?"

"אין לי שום בעיה. רק חזרתי ואני רוצה לאכול. מי אמר שלא התכוונתי לעשות את זה. הבעיה היחידה שלי זה שאת מתערבת בכל דבר, גם כשזה לא קשור אליך."

"אני רוצה לעזור לאימא ואכפת לי ממנה, אז ברור שזה קשור אליי!"

אמא שלך שגם ככה עצבנית ועייפה מכל עבודות הבית שיש לעשות היום, חוזרת מהמרפסת אחרי שתלתה את הכביסה הרטובה. עוד לפני שהיא מגיעה למטבח היא צועקת.

"מה עכשיו? על מה עכשיו אתן רבות?"

"רק ביקשתי ממנה לשטוף את הכלים שהיא הביאה מהחדר שלה," את עונה לאימא.

"עוד מעט היא תהפוך אותי לעובדת שלה עם איך שהיא מבקשת," אמרה מאיה כשהיא מדברת עליך בגוף שלישי ומסתכלת על אמך.

הריב ממשיך, את עונה לה והיא עונה בחזרה. כל אחת מסתכלת על אמא ולא אחת על השנייה. את יודעת שזה מידרדר מהר מאוד, אבל את לא מסוגלת לעצור את זה. הכל גועש בך, הרצון לצעוק. את יודעת שזה לא רק בגללה, אבל נהפכת לשבר כלי ויחד עם הפרעת הסדר והניקיון שלך את יודעת שזה לא ייגמר בטוב.

אבא שלך נכנס בדלת. הוא חזר מיום עבודה ואסף את אחותך הקטנה מהגן. אתן עדיין רבות ואמא שלך מסתכלת מהצד, מנסה להקשיב אבל אין לו באמת כוח. למרות שאת רותחת מבפנים, את יודעת שאת צריכה לעצור את זה. לעצור עכשיו. איך זה קרה? אלו רק כלים מלוכלכים על השיש, איך זה הגיע לכזה ויכוח.

"די!" אביך צועק.

"אתם מוכנים להסביר לי מה קרה פה?"

שתיכן מנסות להסביר. בהתחלה כל אחת בתורה ואז שוב מתחיל ויכוח. ויכוח רועש, אבל מילה לא נשמעת. את מרגישה את זה.

אמא מבקשת ממך להפסיק. היא אמרה את זה לשתיכן, אבל את שומעת את זה איך שבא לך. היא אמרה לך להפסיק. את מתעצבת ומתחילה להתווכח אתה. זה לא נגמר. איכשהו הגעתן לנושא אחר. אמא שלך לא מבינה למה את עצבנית כל כך על שטויות.

"יש לי בעיה אמא. אני לא יכולה עם חוסר האכפתיות הזה. אכפת לי ממך ונמאס לי שאת עובדת כל כך קשה ולבת שלך לא אכפת מזה. אני לוקחת את זה קשה כשהיא לא מתחשבת בך אפילו קצת."

"אני מודה לך על זה מרי, אבל זו לא הדרך. את לא צריכה להגיד לה מה לעשות. אבא ואני כבר נטפל בה. עדיף שלא תתערבי."

את רותחת מבפנים. נמאס לך. בתוך תוכך את יודעת למה את ככה. מעבר להפרעת הסדר והניקיון שלך יש עוד משהו.

"יש לי בעיה של סדר אמא. אני לא יכולה לראות את זה ככה. זה קשה לי. יש לי בעיות בכללי ונמאס לי מכל זה, נמאס לי שכל אחד פה חושב רק על עצמו. תפסיקו להשתיק אותי כשאני מדברת אתה ופעם אחת תתמכו במה שאני אומרת כי אתם יודעים שזה נכון. היא לא בסדר, אתם יודעים את זה."

"אוקי. אבל עדיף שלא תתערבי. אנחנו ההורים שלה. זה בסדר שאת רוצה לעזור ואני מודה לך שאת כן עוזרת בעצמך. את השאר תשאירי לאבא ולי."

ואז זה יוצא. את לא מצליחה להשאיר את זה בפנים. זה לא קשור לוויכוח, אבל את בכל מקרה מערבת את זה. הרבה זמן את רוצה לומר להם, אבל את לא מעזה. את לא רוצה שייבהלו. אבל את זקוקה לעזרה. נמאס לך.

"אמא את יודעת עד כמה חריפה הבעיה שלי. אני מקיאה. אני מקיאה בכוח! יש לי בעיות. אם זה של סדר וניקיון ואם זה של אוכל והקאות. אני לא בסדר והכל מתערבב לי. אני לא יכולה יותר עם זה, אז כל מה שאני מבקשת שלפחות עם הפרעה אחת יעזרו לי," צעקת. אולי לא לעברם, אלא לעולם. צעקת לעזרה.
עברו כמה שניות, שקט. את לא מצליחה להביט באף אחד מהם. לא בהורייך ולא באחותך. אך את מרגישה את זה. את מרגישה את הרעד שעובר בהם כמו שהוא עובר בך. את מרימה את המבט, אמך מולך. היא דומעת, בהלם.

אמא שלך לא מבינה. היא מבקשת להבין למה את עושה את זה. אין לך תשובה. את רוצה להיעלם ברגע זה. לא היית צריכה לעשות את זה. זה לא אשמת אף אחד מהם, את יודעת את זה.

"מרי כמה זמן זה קורה? זה קורה הרבה?" אמא שואלת אותך.

"לא. זה קורה כבר כמה חודשים. אני עושה את זה מלחץ נראה לי. אני לא יודעת. לפעמים כשאני מרגישה רע עם עצמי אני עושה את זה. אבל זה לא קורה הרבה, אני מבטיחה. אני מצטערת לא התכוונתי לעשות את זה ככה. אל תדאגו אני בסדר, זה לא קורה הרבה, רק כשאני לחוצה."

את מנסה להסביר להורייך ולהרגיע אותם, אבל את רואה את עיניהם המודאגות. את מבקשת שכל אחד ימשיך בשלו ושאת רוצה להיות לבד בחדר להירגע. את אוכלת לפני שאת הולכת לחדר. את רוצה שאמא תראה אותך אוכלת כדי שלא תדאג. זה עובד. גם אבא שלך מודאג, אבל הוא נשאר כצופה מהצד. הוא לא טוב בזה כל כך. האמת, אף אחד לא טוב בזה. את מסיימת לאכול, מפנה את הצלחת ואף שוטפת אותה ומשם את מתכננת ללכת לחדר. את לא רוצה לעבור בשירותים כדי שאף אחד מהורייך לא יחשוד בכוונותייך. את מתחילה לצעוד אל עבר דלת חדרך ומשהו קורה.

עינייך מתעוורות אט אט. תחושה מגעילה אוחזת בך. ידייך חשות מן חולשה פתאומית. את שומעת רעש של משהו נופל. את יודעת שזו כוס המים עם הלימון שהכנת לך לפני ששטפת את הצלחת.

את פוקחת את עינייך. העיוורון אט אט נעלם לו. תקרה לבנה ניצבת מולך ואור מסנוור פוקע ממנה. והנה הריח. הריח שאת כל כך סולדת ממנו. ריח של חולי ומוות. כל פעם שאת מריחה אותו, את מרגישה שאת נעשית חולה. מצחיק שזה הריח במקום שנועד להבריא אנשים חולים. בית חולים. את מפנה את מבטך לשמאלך, בצד השני נמצא רק וילון שמפריד את מיטתך מהמיטה של החולה שלצדך. אם בכלל יש שם מישהו. אבא שם, יושב עם הפלאפון ביד אחת. הוא קולט אותך מסתכלת עליו וקם לקראתך.

"היי," הוא אומר לך עם אנחת רווחה כלשהי.

"היי," את עונה לו. הקול שלך צרוד במקצת.

"את מרגישה טוב?" הוא שואל אותך בנימה מודאגת.

את מהנהת לו 'כן' והוא קם תוך כדי שהוא אומר שהוא הולך לחפש את הרופא שיבוא לבדוק אותך. את נשארת לבדך במיטה הנוחה, אך המחרידה בו זמנית.

את שיקרת להם, את יודעת את זה. את לא מקיאה פעם בכמה זמן, גם לא פעם בשבוע. אם הם היו יודעים את האמת כבר באותו הרגע היו לוקחים אותך לכאן. אבל את לא רצית, לא רצית להדאיג את אמא. גם לא את אבא. גם לא רצית להודות שאת חולה. בעיקר בפני עצמך.

לאימא יש יותר מדי על הראש ולא רצית להכביד עליה. היא מטפלת גם בהורים שלה ובכולכם. מבשלת, מכבסת ותוך כדי עובדת. לעיתים היא מוצאת את הזמן לנוח תוך כדי שאחותך בת החמש קופצת לה מעל הראש. אבא שלך איש רגיש מאוד. את יודעת שהוא לא באמת יכול להתמודד עם זה. גם עכשיו, הוא העדיף לברוח לכמה דקות ולקרוא לרופא שידבר אתך. את מבינה אותו, מכירה אותו. הוא יותר טוב עם הרגעים השמחים בחיים.

אבא חזר ואתו הרופא. הרופא נכנס אל החדר שאינו חדר. סך הכל שלושה וילונות שמפרידים בינך לבין שאר העולם. בינך לבין אביך שהחליט להישאר בחוץ בזמן שהרופא מדבר אתך. הוא אומר הרבה מילים הרופא. את חלקן את מבינה, את חלקן לא. אבל את המבט את כן מבינה. הוא מסביר לך על מקומות. רחוקים יותר, קרובים יותר. לבית. את רק יודעת שאת לא רוצה לעצור את החיים שלך, אבל את גם לא רוצה לוותר עליהם.

שלושה חודשים עברו. הם עברו לך מהר. אולי כי נהנית. התחזקת. הבראת, בערך. שלושה חודשים, פעמיים בשבוע במשך ארבע שעות. בימים שאת לא לומדת. המנחה האישית שלך מהמכון, שרון, לא שוכחת להזכיר לך לשמור אתה על קשר. את מחייכת ואומרת לה שברור. היא עזרה לך מאוד. היא הייתה בשבילך ברגעים הכי קשים שלך, אבל גם ברגעים הכי טובים.

חמישים מטרים מכניסת המכון, בשבילך זו כבר היציאה ממנו, הורייך מחכים במכונית. את הולכת הביתה, בתקווה לא לחזור לשם. את עוצרת לרגע ומחייכת. המסע שלך עוד ארוך. את הצעד הראשון שלו כבר עשית ואת ממשיך לעשות. את בוחרת לחיות. את בוחרת לאהוב את עצמך. בהצלחה!


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות
קטגוריות ספרות