ליל האיטלקי המטומטם

מאת:ליאת כרמונה
שתפו

יש אנשים שבכל פעם שהם עוברים ליד ילדים שמשחקים בכדור, הכדור מחליט בדרך לא רציונלית לפגוע להם ישר בראש. האנשים האלה שכשהם חוזרים מטיול ונוחתים בישראל, כמעט תמיד מעכבים אותם בשדה התעופה בכדי לערוך עליהם חיפוש מקיף שמסתיים בעירום מלא. יש את האנשים האלה שכשהם מזמינים טייק אווי תמיד טועים להם בהזמנה. שלי היא אחת מהאנשים האלה.

מאז ששלי זוכרת את עצמה היא הרגישה אבודה. בית ספר היא לא סיימה, לצבא היא לא התגייסה ואת לימודי התואר הפסיקה אחרי שנה. מתוך חוסר בתחושת שייכות בכל מקום ששהתה ובכלל בעולם הזה, חברים לא ממש היו לה. כששאלו אותה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, אף פעם לא ידעה. כששאלו אותה מה החלום הכי גדול שלה, תמיד ענתה "לעוף". אבל כשציפור מתעוררת בבוקר היא מתחילה לשיר. שלי היא לא ציפור. ההרהור הולך איתה לכל מקום. נוגס בכל נשימה שלוקחת, מערער כל רגע של אושר.

החלום הריאלי היחיד שהיה לה היה לנסוע להודו. מגיל 16 שלי ידעה שהיא תגיע לשם, גם אם זה יקרה לבד. היא לא מפחדת להיות לבד, היא אפילו די רגילה לזה. אחרי כמה שנים כשהמועד התקרב, התכנון היה לטוס עם דניס, בן זוגה שהיה מבוגר ממנה בחמש עשרה שנה וסחר בסמים, לא מהקלים. הקשר לא צלח. אבל גם אחרי שדניס נעלם, היא המשיכה להיות חדורת מטרה. היא עבדה קשה, חסכה כסף וקנתה כרטיס טיסה. כנראה שזה הקטע עם חלומות, אתה צריך שיהיו לך כאלה כדי שתוכל להגשים אותם.

היא עלתה לטיסה עם מיטל, בחורה קטנה עם ראסטות שהכירה דרך אתר "המטייל". האתר מפגיש בין אנשים שטסים לבד לחו"ל. אפשר למצוא דרכו עוד אנשים בודדים כמוך שמחפשים עם מי להעביר את השעות הראשונות של הטיול, שתהיה נחיתה רכה.

שלי ומיטל נחתו בניו דלהי. הדבר הראשון שמרגישים כשנוחתים בהודו זה את הלחות הגבוהה, אחר כך, את הזיעה שנוזלת, ולבסוף, טעם נוראי בפה של זיהום אוויר ולכלוך. הן פנו ליציאה משדה התעופה כדי לקחת ריקשה למיין באזר. לפני שהספיקו לצאת מהדלת, שני גברים הודים תפסו להן את התיקים והתחילו לריב עליהם. בחור גבוה עם עיניים כחולות וגדולות ולולו בזקן צעק אליהם באנגלית "תעצרו! ותעזבו את התיקים מיד!" הם עשו זאת. "עם מי אתן רוצות לנסוע?" שאל את שלי. שלי הסתכלה על שני הנהגים ובחרה את זה שנראה לה פחות מפחיד.

"אוקי, עכשיו אתה יכול לקחת את התיקים". אמר הבחור הגבוה לנהג. שלי ומיטל הלכו אחריו ועלו על הריקשה. "מה היה פה עכשיו? אופס. אפילו לא אמרתי לו תודה." אמרה שלי למיטל. מיטל בהתה באוויר ולא ענתה לה בכלל.

במהלך הנסיעה מיטל נרדמה ושלי ניסתה להעיר אותה. "מיטל קלטי איפה אנחנו". היא אמרה. ומיטל לא נדה. "תראי! חמישה אנשים על טוסטוס". ומיטל לא זזה. איך היא יכולה לישון?! אנחנו בפאקינג הודו! שלי חשבה לעצמה. אחרי מספר ניסיונות ניסתה שיטה אחרת. "מיטל תקומי, תראי איך הם נוהגים, אנחנו הולכות למות". כלום לא עזר.

שלי הבינה שהמפגש ביניהן כנראה לא ימשך עוד הרבה זמן. היא לא הצליחה להבין איך לעזאזל אפשר להירדם דקה אחרי שנחתת בהודו. ולמרות שאין לה בעיה להיות לבד, היא קיוותה שהן יישארו ביחד לפחות עוד שבוע או שבועיים כפי שתכננו, עד שתבין מי נגד מי במקום ההזוי הזה.

הן שכרו חדר בהארי רמה, גסט-האוס מלא בישראלים והלכו לישון מותשות ומלוכלכות. בבוקר שלמחרת מיטל הודיעה לה שהיא נוסעת לנאפל עם שלוש בנות, שהספיקה להכיר בזמן ששלי עוד ישנה. "זה לא יסתדר בינינו, אנחנו לא באותו ראש, יש פה מלא אנשים, את יכולה למצוא פה עם מי להמשיך את הטיול." היא אמרה לה.

למרות ששלי ידעה שמה שמיטל אמרה הוא נכון, היא הרגישה כמו בחורה שבדיוק זרקו אותה בתירוץ של "זה לא את, זה אני", ונתקפה חרדה. "אוקי, את צודקת." שלי ענתה. "שיהיה לך הרבה בהצלחה."
בראשה חשבה איזה פחד, מה אעשה פה עכשיו לבד, אחרי שזרקת אותי כל כך מהר, אני לא רוצה להיות לבד, אולי בכל זאת ננסה לפתור את הדברים בינינו? מיטל שילמה את חלקה על הלינה, ארזה את חפציה והלכה.

שלי הפעם אבודה בהודו, פגשה את דרור בחור ששהה באכסניה שאמר לה שהוא נוסע למחרת בבוקר צפונה. יופי, אני אסע איתו, חשבה לעצמה. לפני הטיסה הזהירו אותה שלא לנסוע לבד בריקשה או באוטובוס, זה הכי מסוכן, ככה אנשים נעלמים. הם קנו כרטיסים. והמוכר הראה להם תמונה של אוטובוס מפואר. כמובן שלא כך היה הדבר. הם נסעו מאתיים קילומטר בעשר שעות. שלי התיישבה מאחורי הודי שישן כל הדרך בעוד שהמשענת השבורה של הכיסא שלו נשענת על רגליה. המשקל של ההודי הנוחר היה על הברכיים שלה במשך כל הנסיעה. באמצע הדרך שאלה את דרור "אתה מוכן להתחלף איתי קצת במקום? ההודי המטופש הזה מסרב להתעורר וכבר ממש כואבות לי הברכיים". "לא." הוא ענה, "אין מצב שאני יושב שם." בלילה, עם שני עיגולים כחולים על הברכיים, היא שכבה איתו, מה אכפת לה.

לפרווטי וואלי היא הגיעה עם תומר, חנון כזה. איתו היא דווקא לא שכבה, הוא לא עשה לה את זה, בעיקר בגלל החליל שלו. כל פעם ששמע מישהו מנגן היה מוציא את החליל ומנסה להצטרף למנגינה. זה היה צורם באוזן, לא היתה לו מודעות עצמית ושום שמיעה מוזיקלית. הוא ניגן בביטחון עד שכולם היו צריכים פתאום ללכת.

היא הגיעה איתו לקיריגנגה, כפר נידח בגובה של אלפיים וחמש מאות מטרים. כדי להגיע לכפר צריך לצעוד כשש שעות במעלה ההר. הם ידעו שזו דרך מסוכנת, אנשים רבים פשוט נעלמו שם וההמלצה הייתה ללכת בקבוצה ואף פעם לא לבד. תומר צעד מהר מידי ולשלי היה קשה להדביק את הקצב. למרות שמצאה את עצמה כמה פעמים לבד, כשהיא רצה קדימה וצועקת לו "תחכה לי, מה יש לך?" היא נהנתה מכל רגע.

הנוף היה משגע, נהרות, עצים, פרחים ושדות של גראס באמצע הדרך, היו חסרות רק הפיות שיצאו החוצה ויגלו את עצמן. כשהם הגיעו לקיריגנגה, עדר של סוסים לבנים רץ לה מול העיניים. היא התחילה לבכות. כאילו משהו כבד ירד לה מהכתפיים. היה שם משהו במקום הזה, היא לא רצתה ללכת משם לעולם.

תומר החליט שהוא עוזב. והיא נשארה. יום אחד בזמן שהיא אכלה ארוחת בוקר במסעדה של הגסט האוס, הופיע הבחור הגבוה עם העיניים הכחולות משדה התעופה. ענייהם נפגשו ישר, ומיד התיישבו אחד ליד השנייה ודיברו שעות. היה לו נימוס אירופאי כזה. הוא סיפר לה שהוא בן יחיד להורים איכרים מכפר נידח באירלנד, שיצא לטיול של שנתיים מסביב לעולם ועד כמה זה פורץ דרך, יחסית למקום שממנו הוא בא. היא סיפרה לו שאביה החליט לעזוב את אימה לטובת מישהי צעירה יותר, על אילת, עיר החופש והים בה גדלה, על כך שתמיד רצתה לנסוע להודו ושהגיעה לפה לבד. "אני חושב שאת ממש אמיצה." הוא אמר לה פעם אחת.

הוא סיפר לה שקילומטר מהכפר יש שכונת מערות. היו שם אנשים מכל העולם. כל אחד מצא מערה ועשה ממנה בית. היא רצתה גם. הוא אמר לה שיש מערה לידו ועזר לה להשיג את כל מה שהיא צריכה כדי לסדר את המקום. הם הפכו לחברים הכי טובים. לא היה בניהם שום מתח מיני, לפחות מבחינתה של שלי, הם פשוט נהנו לבלות יחד ביער הקסום. היא לימדה אותו יוגה ולשיר בעברית והוא לימד אותה לנגן בגיטרה ואיך עושים באנג מהאדמה. היא הסתדרה עם כולם מ"השכונה" ופעם ראשונה בחייה הרגישה שייכת, חברותית ומגניבה.

לאחר חודשיים היא ומייקל החליטו להמשיך בטיול ולנסוע ביחד למנאלי. בדרך למטה מקיריגנגה הוא החזיק לה את היד ולא עזב אותה לרגע, הוא עזר לה עם התיקים ודחף את ההודי שנגע לה בתחת. לאחר יומיים הם הגיעו למנאלי והתמקמו כל אחד בחדר משלו. ערב אחד בזמן שישבו במסעדה היא שמעה בחור עם מבטא איטלקי כבד מזמין פיצה מהמלצר. הבחור האיטלקי לא נתן למלצר ללכת לפני שהסביר לו באנגלית קלוקלת שהפיצה באיטליה היא הכי טובה. הוא משך את תשומת הלב שלה מיד והיא חייכה אליו. מייקל ראה את זה והזמין אותו להצטרף אליהם לשולחן. האיטלקי היה חתיך, שחום, גבוה וחזק, קצת דומה לאבא שלה. הוא קרא לה "בלה", מי לא רוצה שיקראו לה "בלה".

השלושה בילו כמה ערבים ביחד ולמרות שמייקל לא חיבב אותו במיוחד הוא בכל זאת היה מנומס. ערב אחד אמר לה "שלי, הוא מטומטם, רק שתדעי." שלי צחקה, ולא ייחסה לזה יותר מידי חשיבות ושאלה "אכפת לך אם אני אלך איתו הלילה? לא אכפת לי שהוא מטומטם, סתם בא לי קצת אקשן." "לא." הוא ענה. "אנחנו רק ידידים, נכון? את בטיול זה הזמן שלך לעוף על החיים שלך. חוץ מזה, את יכולה לעשות מה שאת רוצה, אני לא אבא שלך, רק תשמרי על עצמך."

היא בילתה עם האיטלקי המטומטם יותר ויותר. הוא הכיר את מנאלי טוב, הוא לקח אותה לכל מיני טיולים קטנים באזור ולמסעדות הכי טובות. הוא אהב להזמין פיצה או פסטה ותמיד דאג לציין ש"אצלנו באיטליה יש את הפיצה/פסטה הכי טובה בעולם."

הם לא דיברו הרבה אבל הסקס היה מלא תשוקה. הוא הפך אותה, סובב אותה, פעם היא הייתה למעלה ופעם למטה, הוא לקח את כל השליטה והיא אהבה את זה. מייקל בינתיים העסיק את עצמו, לא היתה לו שום בעיה להתחבר עם אנשים ותמיד מצא מה לעשות. לאחר שבוע האיטלקי הציע לשלי לבוא איתו למניקראן, כפר בצפון, מסורתי כזה, בלי הרבה תיירים. היא סיפרה למייקל. "אני דווקא חשבתי לנסוע לדרמסלה." הוא אמר. "אם כיף לך איתו את יכולה לנסוע איתו." שלי הרגישה שמשהו לא בסדר. "חשבתי שאנחנו רק ידידים, ואני רואה שזה מפריע לך." "עזבי, הכל בסדר, פשוט חשבתי שכיף לנו ביחד." הוא ענה. "אתה צודק, זה נכון. כיף לנו מאוד. טוב, אני לא יודעת מה לעשות." מייקל פתר לה את הבעיה כשענה "את יכולה לנסוע איתו, אני אהיה בדרמסלה לתקופה, מקסימום תשלחי לי מייל כשתרצי וניפגש שם." שלי חיבקה אותו חזק ונסעה עם האיטלקי.

כמעט ולא היו ישראלים במניקראן, רק ספרדים ואיטלקים. היא מצאה את עצמה יושבת משועממת עם החברים שלו. אף אחד מהם לא דיבר אנגלית ואיטלקית היא לא ידעה. עד שסוף סוף מצאה מישהו שמדבר באנגלית, האיטלקי, שהתברר כמטומטם, התעמת איתה על זה. "את עשית לו עיניים." הוא רדה בה. "למי?" שלי שאלה. "לבחור הזה שדיברת איתו שעה." שלי נדהמה. "איזה שטויות, הוא היחיד שמדבר אנגלית, לא עשיתי לו שום עיניים." הוא סגר את השיחה. "אל תעשי את זה יותר!" שלי לא ענתה לו.

בלילה היא הודיעה לו שהיא רוצה להמשיך בדרכה. שזה הזמן שלה לעזוב אותו ולהמשיך הלאה במסע. הוא השתגע. הוא העיף לה את כל הבגדים והחפצים מהחלון בזמן שהוא צועק עליה "יא זונה!" בכל דרך אפשרית. המומה ומופתעת מעד כמה שהוא מטומטם, היא לקחה את התיק הריק, שעוד לא הספיק לעוף מהחלון, וירדה למטה לאסוף את דבריה מהרחוב. אורחים רבים יצאו מהחדרים ובהו בה, כולם גברים פאנג'אבים, עם מטפחת מטופשת על הראש. הם הסתכלו עליה ולא אמרו דבר. היא ירדה על הברכיים ואספה את כל חפציה מהרצפה, בזמן שהאיטלקי המטומטם ממשיך להשתגע ולצעוק "יא זונה, יא זונה!"

מנהל המלון שראה את המהומה פנה לשלי לעזרה והציע לה חדר חדש להמשך הלילה. הוא הוביל אותה לצד השני של האכסניה, פתח את הדלת ונכנס אחריה. היא אמרה תודה, הוא בתמורה שם לה יד על החזה. לפני שהספיק לתפוס אותה גם עם היד השנייה, היא בעטה בו את הבעיטה שסבתא שלה תמיד לימדה אותה, בעיטה ישר לביצים, דחפה אותו החוצה ונעלה מהר את הדלת. היא לקחה את האולר ושלפה את הסכין. היא התיישבה על המיטה וכל מה שעבר לה בראש זה שאם מישהו יעז להתקרב אליה עכשיו היא תהרוג אותו. היא ישבה ככה ארבע שעות, עד שש בבוקר, כשהיא חוזרת על המשפט הזה במוחה שוב ושוב, רק אם מישהו נוסף יעז להתקרב אליה.

בחמש בבוקר יצאה משם ועלתה על האוטובוס הראשון לקסול, הכפר הסמוך שמלא בישראלים. רק מלשמוע את העברית ברחוב, היא נרגעה והרגישה בטוחה יותר. היא הלכה ישירות לחנות של הטלפונים והמחשבים, האינטרנט היה הכי איטי שיש ולקח מלא זמן להתחבר. הלב שלה פעם בחוזקה. היא פתחה את תיבת המייל. ותחושה של אושר מילאה אותה. בדיוק מה שרצתה לראות. הודעה ממייקל. "היי יפיפייה, מקווה שאת בסדר, את חסרה לי, תבואי".

תמונה ראשית: Robert Ziemi


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות
קטגוריות ספרות