אוטובוס הקסמים

מאת:ירדן חליבה
שתפו

בשנים האחרונות פיתחתי אהבה גדולה לשוטטות בין חנויות יד שנייה. את המשפט "איכס, אבל מישהו לבש את זה פעם" שמעתי פעמים רבות. ברור לי שיש אנשים שמעדיפים סיבוב בקניון בין "זארה" ל"ברשקה", וזה מובן, אבל אני מעדיפה להישאר נאמנה לסיבובי החיטוטים שלי בערימות הסמרטוטים. אני לובשת, נועלת וחובשת יד שנייה. ומתלהבת יותר מפרטי וינטג' מאובקים. זה עושה לי את זה. ומסתבר שלנגה סדן אפילו עוד יותר.

נגה סדן, בת 29, מבאר שבע, היא בלוגרית אופנה, סטארטאפיסטית צעירה ובעלת חנות וינטג' ויד שנייה על גלגלים. כן, יש לה מיניבוס וינטג' ויד שנייה שנקרא “Old school”. אז ביום שבת האחרון (11.2.17) נסעתי לקיבוץ ברור חיל לפגוש אותה. כשהגעתי לקיבוץ, פניתי שמאלה בפנייה השנייה ומיד ראיתי את המיניבוס. צבעו צהוב עם פסים שחורים. סקול באס אמריקאי לכל דבר. נגה לבשה טייץ שחור, חולצה צהובה קלילה ומעליה ווסט שמסגרתו מעוטרת בניטים. "בחנות בגדים בתוך מיניבוס כבר היית?" שאלה נגה בחורה שנכנסה למיניבוס. הבחורה השיבה שעדיין לא הייתה, וכנראה שגם אתם לא.

צילום: ירדן חליבה

את עוסקת הרבה שנים באופנה?

אני מתעסקת בתחום היד שנייה כבר יותר מעשור. זאת אומרת, אני קונה לעצמי (צוחקת). התחלתי לקנות יד שנייה בתקופת שנת השירות שלי. זה התחילו כמשהו כלכלי נטו. מלאסוף בגדים מספסלים, לקנות בגדים בחמישה שקלים בויצו, והתגלגל לזה שלקנות יד שנייה ממש אתגר אותי. אם זה למצוא כל מיני מציאות ממש מגניבות שאנשים ברחוב שואלים אותי עליהן "ואי מאיפה זה?" ותמיד אני צוחקת "זה חמישה שקלים". אמרתי טוב אולי יש בזה משהו. אז לפני שמונה שנים פתחתי בלוג שנקרא "חמש שקל", וקיוויתי לתת השראה לזה שאפשר להתלבש יפה גם בלי להוציא הרבה כסף. הוא התחיל כבלוג של סגנון אישי, הראתי מה אני לובשת וכתבתי מאיפה קניתי את הפריט, ועם השנים הוא התפתח והשתנה בהתאם למקום שהייתי בו בחיים. למשל כשהייתי באירופה הבלוג הפך להיות סוג של יומן מסע. וכשהייתי סטודנטית הוא גם ליווה אותי.

מה עשית באירופה?

הייתה תקופה שלא כל כך הייתי בארץ. למדתי חצי שנה באיטליה. המשכתי סמסטר נוסף אחרי שכל החברים שלי סיימו את הלימודים, ובאותו זמן בן הזוג שלי גם למד תואר שני בספרד, אז הייתי במין קו איטלה-ספרד-ישראל. כשסיימתי ללמוד, כל החברים כבר מצאו את עצמם ואני הייתי מבולבלת ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זו הייתה מין חצי שנה של התבחבשויות.

למדת משהו שקשור לעיצוב אופנה?

לא. למדתי פסיכולוגיה וקוגניציה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע.

והיום את עוסקת גם בפסיכולוגיה?

לא. בכלל לא. אבל הפסיכולוגיה היא מה שגרמה לי להבין. למדתי על מצב שנקרא להיות ב“Flow” או ב”Zone”. מצב שהרבה אמנים חווים אותו, שבו הם נכנסים למין משהו מדיטטיבי כזה ומאבדים תחושת זמן ויוצרים וזה מאתגר אותם. פתאום קלטתי שכשאני קונה יד שנייה אני ב”Zone”.

מתי נפל לך האסימון?

כשבן הזוג שלי אלמוג ואני התחתנו וטסנו לירח דבש בארצות הברית הבנתי כמה דברים. האסימון הראשון נפל לי כשטיילנו שם בכל מיני צ'רטי שופס (Charity Shops) ענקיות. אלמוג ואני תמיד היינו קובעים כמה זמן אני בחנות כדי שנספיק לראות עוד דברים ולטייל (צוחקת) ואף פעם לא היה מספיק זמן. תמיד יש עוד דברים לראות. שמתי לב שאני מאבדת תחושת זמן ועפה על עצמי. שם נפל לי איזשהו אסימון, שהעיסוק ביד שנייה שליווה אותי הרבה זמן כתחביב, זה מה שעושה לי את זה. זה מה שאני רוצה לעשות.

איך חשבת על הרעיון של המיניבוס?

גם בירח דבש בארצות הברית. ראיתי הרבה "פוד טראקס" (“Food trucks”),  קטע היסטרי שם. אמרתי למה לא לעשות גם חנות בגדים כזאת? גם לא ראיתי את עצמי יושבת בחנות בגדים מחכה לאנשים. אני אוהבת לזוז אז זה התחבר.

כמה זמן המיניבוס קיים?

הוצאתי רישיון למשאית במרץ, ובנובמבר 2016 התחלתי לצאת איתו למכירות. העסק ממש בחיתוליו.

לפי מה את מחליטה להתנייד?

אני עוד די בהתחלה, אז אני מגיעה למקומות שמוכנים לעשות איתי שיתופי פעולה. יש איזשהו באזז, אנשים שואלים אותי מתי אני מגיעה לפה ולשם. אז אני מנסה למנף כל הצעה שמציעים לי. אני גם מנסה ללמוד איך ולמי לשווק את זה.

איך את משווקת?

יש לי דף פייסבוק עם שם העסק “Old school” שאני לומדת איך להתעסק איתו, פוסטרים, בבלוג שלי שאני מעצבת בעצמי. ועיצבתי לעצמי גם כרטיסי ביקור.

אז את גם מעצבת גרפית?

לא, אבל אני קצת אוטודידקטית. לקראת החתונה החלטתי ללמוד עיצוב גרפי לבד. ישבתי לחרוש את ה"יוטיוב" ועיצבתי את כל העיצובים לחתונה. והיום אני מעצבת את כל העיצובים לבלוג ולעסק. אז למדתי וזה חלק מהכיף שלי. אבל לא תמיד היה כיף, פעם היו לי רגשות אשם שאני מתפזרת לכל מיני כיוונים ולא עושה משהו עד הסוף. אבל כשראיתי את ההרצאה של אמילי וופניק (Emilie Wapnick) ב”TED” על מולטי פוטנציאליים הבנתי שכנראה אני מולטי פוטנציאלית ונרגעתי.

אנשים מולטי פוטנציאליים לפי וופניק הם אנשים בעלי שאיפות מגוונות שמתעניינים בתחומים רבים. וופניק מציינת שאנשים מולטי פוטנציאליים רבים רואים ביכולת הזאת מגבלה הפוגעת בהם, כיוון שאינם מתאימים למערכת המקובעת שהתרבות מכתיבה מגיל צעיר. היא מסבירה שהתרבות מכתיבה את הרעיון שלכל אדם יש יעוד אחד מסוים, והוא בא לידי ביטוי כבר בשאלה הכי פשוטה שכל ילד נשאל בגן: מה תרצה להיות כשתהיה גדול? כשהתשובה היא סופר או רופא הכל תקין כביכול. אך אם התשובה היא גם סופר וגם רופא יחד קיימת בעייתיות, כיוון שעל פי הרעיון המצוין למעלה אדם לא יכול להיות כמה דברים במקביל.

Why some of us don't have one true calling | Emilie Wapnick

עיצבת ושיפצת את האוטובוס לבד?

לפני כן הוא היה רכב הסעות של דתיים. שלחתי אותו לצבע. אבא שלי עשה את כל החשמל, ואבא של בן הזוג שלי עשה את כל השאר, השטיחים, הפרקט, הווילונות. זה היה מין שיתוף פעולה, כולם נרתמו.

מאיפה את מביאה את הבגדים?

חלק מהבגדים אספתי במהלך הטיולים שלי בארץ ובעולם וחלק מהבגדים בנות מביאות לי. אני מוכרת בקונסגנציה אז אפשר גם להביא לי בגדים. מי שמביאה או מביא בגד מקבל עליו 30 אחוז מהמכירה.

אז יש גם בגדים לגברים?       

כן. בגדי גברים פחות מעניינים אותי אבל בגלל שיש ביקוש אז יש גם לגברים.

את קונה לעצמך יד שנייה בלבד?

אני כבר הרבה שנים לא קונה בחנויות. ברגע שהיד שנייה הפך להיות חלק גדול מהחיים שלי, אפילו נהייתה לי רתיעה מחנויות.

לא נכנסת בכלל?

אני נקודתית מאוד אם אני נכנסת. בדרך כלל זה קורה שאני מקבלת מתנות ומחליפה, וגם אז אני מחליפה לדברים שקשה למצוא ביד שנייה, כמו ג'ינסים. אפשר לספור על יד אחת בגדים שיש לי מרשתות. אני לא מרגישה צורך.

יש פריט שיהיה לך קשה להיפרד ממנו במיוחד?

עכשיו לא, אבל לפני שבוע מכרתי את נעלי החתונה שלי שקניתי בבוסטון. נעלי סירה, אלגנטיות בצבע קרם.

למרות שאמרת מקודם שאת אוהבת להתנייד, יש לך שאיפה לפתוח חנויות?

קשה לי לומר מה השאיפה שלי, כי זה כל הזמן משתנה.

בהתאם למולטי פוטנציאליות.

כן. אם היית אומרת לי לפני שנה שיהיה לי מיניבוס ואני אסתובב איתו לא הייתי מאמינה לך. הרבה דברים התגלגלו מעצמם. גם אם פעם היו לי שאיפות או מחשבות על מה אני אהיה כשאהיה גדולה, היום הן כבר לא רלוונטיות. אני עושה את מה שטוב לי עכשיו.

חיה את הרגע.

מאוד. אני כן רוצה להצליח ולהתפרנס מהעסק שלי. ואני רוצה שהוא יגדל ויהפוך ליותר מוכר ויותר רווחי. אני בעיקר רוצה להפיץ את בשורת היד שנייה. אני מרגישה שאני מפיצה אותה בהמון רבדים שונים. בין אם באפליקציה שאני עובדת עליה, או בבלוג או במיניבוס. אני מרגישה שהמהות של מה שאני עושה זהה אבל בדרכים שונות. אני לא יודעת להגיד איפה אהיה עוד עשר שנים אבל אני מאמינה שאעסוק במשהו שאני אוהבת.

בדיוק כשדיברנו על פרנסה ורווחים נכנסה למיניבוס אישה בשם דוריס. היא התנצלה ואמרה שהיא חייבת לומר משהו. "יד שנייה זה דבר שיש בו המון רגש למי שעוסק בזה, אבל יש גם הרבה בעייתיות במחירים. לי אישית קשה להוציא סכומים כאלה על בגדים שאני יודעת שהם לא בהכרח חדשים. למשל אני מסתכלת על החולצה הזאת (מושכת קולב ועליו חולצת וינטג' סגולה ופרחונית) והיא מדהימה בעייני, ואני רואה שהיא עולה 75 שקלים. תשמעו בסופו של דבר אני אקנה אותה" (מחייכת).

את חושבת שזה יותר מידי?

"כן, לי".

נגה פנתה אליה ואמרה שזה בסדר גמור והסבירה לה מה מוביל אותה בתמחור הפריטים.

קודם כל אני מסתכלת אם הפריט הוא וינטג' או לא. אם הוא וינטג' יש לו ערך מוסף, כי הבדים והתפירה של פעם מחזיקים יותר טוב. למשל החולצה שהחזקת היא וינטג'. יותר מזה. זו המתנה שלי שנולדתי איתה. היכולת הזאת לבוא לערימת זבל של בגדים ולמצוא את הפריטים היפים. אז אני הולכת ומחפשת בין שווקים ומקומות ופה אני מציגה את הדברים שאני הכי אוהבת וחושבת שאנשים יכולים להתחבר אליהם. אני לא יכולה למכור אותם באותו המחיר. וגם הושקעה פה עבודה של לחפש, לנקות, לכבס ולהביא את הבגדים למצב שבו הם נראים.

דוריס מיהרה לומר שהיא מבינה, אבל שהיא בתור קונה לא חושבת על הדברים שנגה חושבת עליהם. וסיכמה שמעבר לזה, כל בעל עסק רוצה שיהיה לו רווח ויש הגיון בתמחורים. היא איחלה לנגה בהצלחה ויצאה מהמיניבוס בחיוך.

כשיצאה דוריס מהמיניבוס נגה אמרה שבהתחלה היא הרגישה לא בסדר שהיא גובה מחיר גבוה יותר מהמחיר שבו היא קנתה את הפריט, אבל עם הזמן היא הבינה שזה עסק ושהיא משקיעה בו עבודה רבה בעצמה. "אני מתמחרת לפי מה שאני הייתי מוכנה לשלם כקונה". המחירים נעים בין חמישה שקלים ועד שלוש מאות שקלים לשמלות של "Tommy Hilfiger" לדוגמה. רוב הפריטים עד מאה שקלים.

את זוכרת מאיפה את מביאה כל פריט?

את רובם כן.

נגיד הנעליים המפוספסות, באדום לבן?

כן. קיבלתי אותן מאחת הבנות, חברה שגרה פעם בבאר שבע. הן של קסטרו. יש לי פה דברים שהבאתי מגרמניה, מארצות הברית, איטליה, ספרד. זאת נגיד (מראה לי חולצת טורקיז עם נקודות וקשירה) אני מתה עליה אין לי מושג איך לא קנו אותה.

ספרי לי על רכישה מיוחדת שהייתה לך.

האמת ששמלת החתונה שלי. נסעתי ללונדון לבקר חברה שלמדה שם ויום אחד יצאנו לפאב. בדרך ראיתי שמלה לבנה בחלון ראווה של חנות יד שנייה. אמרתי לחברה שלי שאני חייבת למדוד אותה, למרות שבכלל לא חשבתי על חתונה, זה קרה שנתיים לפני שאלמוג ואני התארסנו. החנות כבר עמדה להיסגר ונכנסתי למדוד. בזמן שמדדתי חשבתי "מה אני אקנה שמלת כלה עכשיו? מה הקשר?" אבל היא הייתה מושלמת. ישבה בול. מין בד תחרה כזה יפה. אבל ויתרתי והמשכתי לפאב. לא הפסקתי לחשוב על השמלה בזמן שישבתי שם, אז חזרתי יום אחרי לאותה חנות ואמרתי שאקנה אותה שאם במקרה יום יבוא ואני אתחתן בניו יורק אז אלבש אותה. זה הזכיר לי את קארי בראדשו בסיטי הול (צוחקת) ואמרתי טוב מה אכפת לי שתשכב בארון. אז היא שכבה בארון עד שהתחתנו נישואים אזרחיים בניו יורק ולבשתי את השמלה הזאת.

אפשר למצוא את נגה בקיבוץ ברור חיל בשבתות הקרובות – ה- 18.2, וה- 25.2.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות