לפני המבול

מאת:דב טרכטמן
שתפו

עידו פלד, 27, תל-אביב, עוזר מחקר ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב.

מתי התחלת לכתוב?

כנראה שמאותו הזמן שבו למדתי לכתוב. וגם לפני, הייתי ילד שמשקר הרבה לחברים ולהורים. לפעמים המציאות לא לגמרי התאימה לי, ועם מילים אפשר לשנות אותה די בקלות, להמציא סיפורים. בשנים האחרונות אני כותב פחות, ובעיקר מתרגם שירה מגרמנית ומיוונית עתיקה.

מה ההשראה שלך לסיפור?

כשהייתי ילד פחדתי מהמוות ולא הייתי מסוגל ללכת לישון. בלילה אחד כזה ירדתי אל הסלון ואמרתי לאמא שאני מפחד מהמוות, משפט שכבר היה מוכר וקבוע בינינו. בדרך כלל היא הייתה משיבה שאין לי מה לפחד מהמוות כי הוא עוד רחוק, וכשמזדקנים מפסיקים לפחד מהמוות. אבל באותו לילה העיניים שלה זהרו והיא אמרה שיש פתרון: תה עם נענע, כפי שנאמר בחדשות ממש רגע לפני שבאתי.

מה הספר שהכי השפיע עליך?

אני יכול לחשוב על כמה תשובות שישמעו יותר טוב מזו שאני עומד לתת, אבל כנראה ש"הארי פוטר". וגם "הגלים" של וירג'יניה וולף.

למה בחרת בסיפור הזה לתחרות?

כתבתי את "מבול" לפני שבע שנים. הוא הסיפור הראשון בקובץ של תשעה סיפורים שכיניתי "חלל", קובץ שחזרתי אליו וסחבתי איתי שנים. מאז התרחקתי מאוד מהסיפור, ואולי גם מתוקף הריחוק הזה יכולתי לשלוח אותו לתחרות.

כמה אמת וכמה בדיה יש בסיפור?

המון אמת. והמון בדיה. אבא שלי לא נגר, אין לי שכנה שקוראים לה רונה. אני לא מכיר אף אחד ששפך תה עם נענע על ערימה של עגורים מלוכלכים.

למה הסיפור שלך מתחיל עם פחד מהמוות?

הכל מתחיל מפחד מהמוות. סוקרטס אמר לפני שהוא הוצא להורג, שלפחד מהמוות זה לחשוב שאתה חכם, כשאתה לא. ואני מסכים עם זה, אבל נדמה לי שאנחנו בני אדם רק מפני שאנחנו מפחדים מהמוות. יש משהו לא אנושי בסוקרטס, שהוא חכם מספיק בשביל לא לפחד מהמוות. כלומר, לפחד מהמוות– ואפילו ללמוד לפחד מהמוות – זה להיעשות בן אדם. הילד ב"מבול" לומד בדיוק את זה.

למה הסיפור שלך נקרא "מבול"?

סיפור המבול במקרא מספר על הרגע שבו האנושות כולה, ואיתה יתר בעלי החיים שעל האדמה, מתה וקמה לתחייה. המספר ב"מבול" חשב שאם הוא יקפל מספיק עגורים הוא יחיה לנצח, אבל הוא מגלה משהו אחר תוך כדי, מפתח יחסים אחרים עם אותם יצורים מנייר, יצירי בריאתו, שייעודם המקורי היה להשאיר אותו בחיים. הגיבור מידמה לאלוהים גם במעשה הבריאה וגם ברגע הלידה מחדש – הוא ממטיר את המבול על העגורים הגוססים.

ספר לי על אחד מהמוטיבים החוזרים בסיפור.

הציפורים הן המוטיב היחידי שאני יכול לחשוב עליו. אלו הנודדות ואלו המקופלות מנייר. וברור שהן קשורות גם לציפור שסימלה את סוף המבול, היונה.

למה דווקא עגורים?

בגלל הסיפור על הילדה היפנית שחלתה בעקבות ההפצצה האמריקאית בהירושימה, וכי עגורים הם אולי קיפול הנייר המפורסם ביותר. בשני המובנים האלה, העגורים נמצאים בדיוק על התווך בין החיים והמוות, בין הנייר הדומם והציפורים החיות.

לסיום, את מי היית מזמין לקפה ומעמול? ולמה?

את סבתא. הרבה זמן לא ישבתי איתה אחד על אחד.

נימוקי השופטים

"מבול" הוא סיפור דו שכבתי של ילד שמחד גיסא נטוע במציאות, ומאידך גיסא בורא לעצמו עלם דמיוני המורכב מגזירי נייר בצורת עגורים. שני העולמות קשורים זה לזה בקשר הדוק, אך לאט העולם הדמיוני הולך ומתעצם, עד שתופס אחיזה בלעדית, והכל מתואר וכתוב באותנטיות מרשימה. לא פשוט לכתוב סיפור מנקודת מבטו של ילד, אבל "מבול" עומד במבחן הזה בהצלחה יתרה.

מבול / עידו פלד

החזאי החווה מאחורי גבי מה יהיה מזג האוויר מחר, כשגיליתי איך לא אמות אף פעם.

שנים אחר כך אני יכול לעמוד באותו כיווץ, לחקות את אותה כבדות מתחת לריאות שאיבנה אותי אז. נדבקתי לידית העץ של הספה, לא מצליח לבלוע את הרוק או להישען על הכרית או על אמא: ההמצאה הגיעה מיפן, אמא אמרה, והיא פשוטה בדיוק כמו שחדשנות צריכה להיות, בדיוק כמו שהשכל הישר אומד את הטבע –ביקשתי כוס מים חמים עם נענע תיכף ומיד, אפילו שזה בטח לא  טעים, אבל אז החדשות נגמרו ואמא סיימה לקפל כביסה, וחוץ מזה, הסבירה, רק ילדים גדולים יכולים לשתות את התה המיוחד הזה, ילדים שכבר לא מפחדים מהמוות.

בגיל שבע הופיע הפתרון הרציני לבעיה שלי, תָּחוּם במלבן צהבהב בספר קיפולי נייר שאבא קנה לי סתם, לצד תמונה של ילדה חייכנית וחולה. סופּר שהילדה החליטה לקפל אלף עגורים כדי להבריא ממחלה, ואם אני אקפל אלף עגורים בעצמי, אני בטוח שכך קראתי בתוך המלבן, אחיה לנצח. לקחתי את כל הדפים מהמדפסת שבחדר העבודה של אמא וחתכתי אותם לריבועים־ריבועים. כל יום אחרי בית הספר הייתי מוציא את הנייר ששמרתי במגירה התחתונה של שולחן שיעורי הבית שבחדרי, ומשטח את ספר הקיפולים בעמוד הנכון, עוקב לאט אחרי החיצים והקווקווים, ובערבים השבתי אל המגירה ציפורים לבנות. כשֶרוֹנה, הבת של השכנים, הייתה באה לקחת אותי לטייל בשדות, אמא קראה לי מהחדר והייתי פותח לרונה את הדלת ומיישר ומותח את הרגליים כמה שיותר גבוה, אינסטינקט שטבוע בי מהפעם הראשונה שרונה דיברה אליי, בוקר אחד כששיחקתי בחצר והיא הלכה על הכביש עם ספר שזרקה ותפסה. בראש מורם וזקוף הייתי ניצב מולה ואומר, עיניי מגיעות לה לכתף, אני עסוק עכשיו, או, נראה לי שעוד מעט יתחיל גשם, וסוגר אחריה את הדלת.

העגור הראשון שקיפלתי יצא מכוער: היה לו מקור עקום, כאילו חרץ לשון, וצוואר קצר נורא. השני היה כבר יותר דומה לעגורים שצוירו ליד הילדה החולה, וכשקיפלתי את השלישי בקושי הייתי צריך להסתכל על ההוראות. לחלק מהעגורים שקיפלתי היו כנפיים לא סימטריות ולחלק היה גבנון חולה למראה בין הזנב לצוואר: אבל רובם היו בסדר. את כולם החזרתי בסוף היום אל המגירה, גם את הפגומים באמת, כמו הראשון. מדי לילה אחרי נשיקת הלילה־טוב הייתי מסדר את העגורים על השולחן בשורה ארוכה, וסופר. בלחש, הייתי מדלג מעל הציפורים הפגומות ולא מחשיב אותן בספירה, כי זה לא חוכמה ככה להגיע לאלף; ובכל זאת, גם אותן העמדתי בשורה הגדולה.

כשלא נשאר מקום במגירה הושבתי את העגורים שלי על מדף התחתונים שבארון הכחול. דאגתי להשאיר בתום הספירה קצת רווח בין דלת הארון לסִפּו, שלא יגמר להם האוויר בלילה. במהרה עלו הקיפולים על גדות הארון, והייתי שופך אותם על הכיסא והשטיח, או משאיר אותם חופשיים על השולחן. הקיפולים המהוסים צברו ביטחון באצבעותיי. כל הצמדה של משולש לקו נהייתה הדוקה יותר, כל צביטה מדויקת ובמקומה. הספירה היומית, מאחורי דלת סגורה ומיד אחרי שאמא הלכה, הפכה שקטה יותר והלחישות נאמרו בפחות אוויר. לעומת העגורים הפסולים, שהתקשיתי להחשיב, היו כאלה שהגיע להם להיספר שנית. הייתי מדלג מחמישים לחמישים ושתיים, כי הראש של הציפור היה כל כך מדויק וחד, אבל ממאה חזרתי לתשעים וחמש, כי הזנב של עגור־מספר־מאה בכלל לא נראה זנב. כל אחר הצהריים קיפלתי והנחתי על השולחן, בין המסילות של החלון, על השטיח, ובלילה ספרתי בלחש ובלי שהעגורים שלא יצאו טוב ישימו לב שהם לא נחשבים. כשהגעתי למאה ועשרים החזקתי אותו בבטנו ונתתי לו לטיפה שהרגישה אחרת מעט, מהכנף הקרובה אלי ועד אחותה המחודדת. עברתי במורד הכנף לאט, הנייר מתוח כמו עור על בשר, והגב שלי התקמר כמו היה עשוי קיפולים הדוקים וחלקים: זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את מה שמרגישים במקום הכי נמוך בגב, ממש מאחורי הבטן, כשנוגעים במישהו באמת. מהציפור הזו והלאה הפסקתי לספור. בִּמקום, הייתי אוחז כל אחת בעשר אצבעות ומריח את צווארה מקרוב, בנשימה חזקה והחלטית. ניסיתי לחקות את קווי הפרצוף שלהן בפָניי, והוספתי להן בקימוט עיניים מעל המקור. באור הקטן של מנורת הקריאה הצל שנוצר מהקמט הזה היה נמרח על פני כמה מהעגורים ממש לצורת עין. על פניהם של אחרים, גם לאור המנורה הקימוט נראה סתם כמו קימוט. בחנתי כל אחד מהם כמו שאמא הייתה בוחנת את הפנים שלי לפני הנשיקה.

מה אתה כל כך עסוק, רונה כעסה יום אחד אחר הצהריים כשפתחתי לה את הדלת.

ככה, עסוק, אמרתי. היא הייתה גבוהה ממני ביותר מראש, והחזקתי את הדלת הפתוחה ונשענתי עליה כשעמדתי על קצות האצבעות ומתחתי את רגליי.

אבא שלי אומר שיש עכשיו המון ציפורים נודדות ליד הוואדי. ומחר הן כבר לא יהיו פה, איימה.

למה? דרשתי. לא תמיד אפשר להאמין למה שאבא של רונה מספר לה.

כי הן צריכות לנסוע לדרום. כאן קר להן מדי. רונה לבשה חולצה קצרה בצבע אחד וג'ינס קצר שֶקוּפל מעלה על הירכיים העבות שלה.

עכשיו לא קר בחוץ, אמרתי אחרי שחשבתי על זה.

לציפורים כן קר, התעקשה.

אבל אולי מחר יהיה חם יותר והן יישארו עוד יום.

זה לא קשור, הלחיים שלה תפחו כמו זוג כיסים עם אגרוף. ציפורים נודדות נודדות בלי קשר. זה לא שיש להן ברירה.

לא היה לי מה לענות וכבר נהיה לי כואב לעמוד ככה. הסתכלתי על הרצפה וכמעט איבדתי את שיווי המשקל.

בוא, ביקשה שוב. לפני שיחשיך.

אני עסוק, חתכתי. ביי.

להתראות, רונה ענתה, וסגרתי את הדלת.

מה זה, היא מציקה לך? אמא שאלה אותי מאחורי ערימת כלים מסובנים בכיור. אני ממילא צריכה לדבר עם אבא שלה הערב.

די אמא, ועליתי בחזרה לחדר – האצבעות שלי כבר התחילו לעקצץ, מתעוותות באוויר בתנועות קיפול עצבניות.

כשכל הניירות החלקים של המדפסת נגמרו התחלתי לרוקן מחברות עברית חדשות. בהתחלה הייתי קורע עמודים לפי הסדר במחברת, ואחר כך הבנתי שיותר נוח להוציא אותם מהאמצע, אפילו שנשארים שני סימנים של שדכן. מדַפּי המחברות בראתי עגורים משובצים ומקווקוים בכחול חיוורוני, עדינים יותר מהקודמים, הלבנים. העגורים האלה היו שונים זה מזה: אחד עם חור של שדכן במקום עין. אחר עם משבצות אנכיות לאורך הכנף ואחר עם משבצות פרושות באלכסון. הכי אהבתי את ההוא שהפס האדום, שמסמן את תחילת השורה, חצה צד אחד של הזנב שלו מהקצה ועד הבליטה בגב. כששֹמתי לב לזה בזמן הספירה־ללא־מספרים הלילית, באור הקטן, הרגשתי שוב את העקצוצים מאחורי הבטן. אחזתי בו בעדינות סביב הצוואר והסתכלתי על הפס דרך החלל שבין כנפיו. לא המשכתי לבחון עגורים נוספים באותו הלילה; החזרתי את כולם למקומם והנחתי את אדום־הזנב על המדף, הכי קרוב לראשי שאפשר, כשצווארו רוכן לעברי כמו גבעול שֶעלי הכותרת מכבידים עליו. העיניים שיצרתי בפניו הסתכלו עלי בדאגה. הרגשתי שכל העגורים האחרים בחדר, גם אלה במדף התחתונים שבארון וגם אלה שבמגירה וגם אלה הצמודים לזכוכית החלון, מביטים בנו, שומרים עלינו כמו אור שנשאר דולק בשירותים. החדר היה מלא במבטים ושמעתי את האוויר רוטט מתחת לכנפיים שלהם, העולות ויורדות כשהם נודדים סביבנו במעגלים.

למחרת איחרתי את ההסעה לבית הספר וכשחזרתי הביתה מתחנת האוטובוס  הריקה אמא עדיין התארגנה בחדר שלה. לא נורא, היא אמרה כשהתכופפה מול המראה. אני אקח אותך בדרך למשרד. תאחר רק קצת.

המשכתי לעמוד מאחוריה, אז היא אמרה, תוריד את הילקוט ותעשה משהו בינתיים, ייקח לי עוד עשר דקות.

הלכתי לחדר וקפצתי אל המיטה, עם התיק על הכתפיים, והורדתי את אדום־הזנב בשתי ידיים מהמדף. עיניו אמרו את אותה דאגה רצינית שראיתי בלילה שעבר והפס המשסע את זנבו נראה לי כמו פֶתח תיבת אוצר, כמו הרווח שבין המכסה של התיבה לתיבה עצמה, ואור אדום רושף דרכו.

קירבתי את האף לקצה הפס והרחתי אותו לכל אורכו, ואז הצמדתי את שפתיי המכווצות לנייר.

אתה מוכן? אמא שאלה מרחוק והספקתי להכניס את אדום­־הזנב לילקוט לפני שהגיעה לחדר ואמרה, כל הכבוד, מאד יפים הקיפולים שלך.

פחדתי להוציא את העגור מהתיק במהלך היום. בשיעורים הייתי מושיט יד אל תוך הילקוט וממשש את גופו הלבן בזהירות, ובהפסקות הסתובבתי עם התיק על כתפיי וחיפשתי פינה ריקה שבה אוכל לשחרר אותו קצת ולראות אותו שוב, אבל שום מקום לא נראה לי בטוח מספיק. בהסעה חזרה מבית הספר הנחתי את התיק על הברכיים והכנסתי דרך הריצ'רץ' את שתי הידיים והצטערתי שלא השארתי במהלך היום פתח לאוויר ולאור.

כשאבא חזר בערב מהנגרייה אמא קראה לי לבוא לשולחן ואכלנו ביחד ארוחת ערב. אבא בדרך כלל היה מספר על הלקוחות שלו ואמא הייתה מנסה למצוא קשר ביניהם לבין אנשים שהיא מכירה.

ביקשתי רשות לעלות לחדר. אמא לפעמים הייתה מסכימה, אבל אם אבא היה מספיק לענות לפניה הוא היה מבקש, קודם תספר לנו איך היה בבית הספר היום.

בסדר, השבתי.

אבא הסתפק בתשובה והנהן.

מדי פעם נהגתי להעמיד פנים שאמא ואבא מדברים ביניהם בקודים שהמציאו כדי להעביר ביניהם מסרים בלי שאוכל להבין: "אשתו של אברם מהצרכנייה עברה היום ליד הנגרייה להגיד לי שלום, ונכנסה לראות על מה אני עובד ואמרה שהיא חושבת להחליף את הסלון שלהם," אבא אמר, "ואולי היא תשכור אותי." ואמא ענתה: "שמעתי שהיא שוב בהיריון. אבא שלי אומר שאברם הוסיף לו מאה שקל סתם לחשבון של החודש שעבר – היה רשום שהוא קנה אצלו בצרכנייה קִיאַנטי במאה שקל, ואין סיכוי, אבא שלי בכלל לא יודע מה זה קיאנטי."

גם אני לא ידעתי מה זה קיאנטי, ובכל זאת הצלחתי לפענח את מה שאבא אמר: "המחנכת שלו התקשרה לנגריה ואמרה שבשבוע הבא יעבירו את מכונת הצילום שבמסדרון אל תוך חדר המורים, כדי שתלמידים כמו הבן שלנו לא יוכלו לגנוב ניירות לבנים ולשמור אותם בתיק," ואמא ענתה: "שמעתי שהוא יהרוס לגמרי את מחברת תורה ויתלוש ממנה את כל הדפים ויקבל מאה בחשבון, אבל בטעות, המורה יטעה בחישוב של הנקודות. אין סיכוי שהוא יקבל מאה, הוא תמיד מציץ בספר כשיש כפולות של שבע ושמונה."

קמתי מהשולחן מיד, בלי לנסות ולבקש אישור נוסף: אני לא רעב ואני כן יודע כפולות של שבע ושמונה. שלא יגידו סתם.

בימים שלאחר מכן הייתי מקפל את הציפורים בראש מורם, בלי להסתכל על הנייר או על האצבעות. הייתי מרחיק את עיניי אל מחוץ לחלון ומדמיין את אדום־הזנב שלי עף בשמיים, מניע כנפיו בסבלנות דרך עננים בהירים כמוהו, ורק הפס הצבעוני בוהק מבעדם. הציפורים שיצרתי אחריו היו כולן שמנות יותר, מנופחות ומגושמות, ילדים שלא חונכו כראוי. הספירה הלכה והתקצרה מלילה ללילה – לא הייתי נוגע בכל ציפור ולא דאגתי לפתוח את המגירה ואת הארון. הייתי לוקח בידיי את העגור היחיד, האדום, ומוליך אותו לאורך הקירות בחדר. רואה איך הוא יושב על מסגרת של תמונה, או ליד הכוס עם העיפרון והעטים. כשהחזרתי אותו למדף, הזדקפתי במיטה וממקד עיניי בקצה זנבו – והחלל שנפרש בינינו, ידעתי שזה המרחק המדויק ביני לבין הנצח.

כדי שלא יצטרך לנדוד למקום חם יותר הייתי משפשף בקצות האצבעות את הבטן של אדום־הזנב ומכסה אותו בלילה מתחת לשמיכה, אבל הרחק ממני כדי שלא אתגלגל ואפגע בו. בבוקר הייתי משיב אותו אל המדף, ומניח אותו רק איפה שהשמש האירה וחיממה, וליתר ביטחון, פתחתי את התריסים עד הסוף אבל סגרתי את הזכוכית של החלונות ואת הדלת.

באחד מימי ראשון הגיעה לבית עוזרת חדשה שזרקה את העגורים שנותרו מחוץ למחסה המגירה והארון – את אלו שהשארתי על השטיח, על השולחן, ליד מנורת הקריאה.

על המדף.

ירדתי במדרגות אל המטבח וצעקתי על אמא וצעקתי על אמא, ואמא, וצעקתי. אחזתי בכיסאות מסביב לשולחן האוכל ומשכתי אותם בכוח ובעטתי בספות וצעקתי על אמא. בכל מקום ראיתי ציפורים וניירות ורִיק, הדמעות היו סלעיות ומוצקות, האישונים צורבים מרוב ערפל. פתחתי וסגרתי חזק את המקרר והתנור, דפקתי באגרופים על החלון של המרפסת. צרחתי בזמן שהציפורים שלי התערבבו בתוך הפח הירוק עם שאריות אוכל, עם ניירות טואלט ובשר רקוב. רצתי מהדלת אל הפח ליד הכביש, חבטתי בו וצעקתי על אמא ורציתי לפתוח את המכסה שהיה גבוה מדי וצרחתי שתביא לי כיסא כי אני לא מגיע, תביאי לי כבר כיסא, מהר! ועליתי על הכיסא והמכסה היה כבד וקרעתי את השקיות השחורות שבפח וחיפשתי בתוך העצמות שנשארו מארוחות הצהריים ובין עגורי הנייר המקומטים ולא מצאתי אותו, זרקתי את השקיות מהפח אל הכביש וחתכתי אותן, ידיי צופו בשכבה חומה של אשפה וסירחון ולא מצאתי אותו, לא מצאתי אותו, הרמתי בשתי ידיים ערימה מלוכלכת של ציפורים קרועות וניקיתי לכל אחת מהן את הזנב והוא לא היה, והעפתי את הערימה הזו הצידה ואספתי ערימה נוספת, וצרחתי, וניקיתי לכל ציפור את הזנב והוא לא היה, ובעטתי את הזבל אל הכביש וזרקתי את השקיות הקרועות על הגדר החיה שבחצר ולרגע ראיתי אותו באוויר, ראיתי את הפס האדום דרך השמש והניירות הלבנים ועצרתי, ורצתי אל הכביש וחיפשתי בין העגורים שזרקתי ואמא אמרה, תרד מהכביש, וצרחתי עליה, והמשכתי לחפש בין העגורים והזבל נכנס לי מתחת לחולצה ולתוך המכנסיים ואמא צעקה לאבא שלי, בוא, הוא רץ אל הכביש! תעזור לי! ואני כעסתי שהיא לא עוזרת לי וגם לא רציתי שהיא תעזור, וירדתי על הברכיים והפכתי את כל העגורים נגד האספלט, ומצאתי אותו.

הצוואר שלו היה מקומט למטה וכנף אחת הייתה קרועה כמעט לגמרי, אבל הזנב היה ישר ונקי והפס האדום בער על הנייר הלבן. החזקתי אותו בשתי ידיים וקמתי, והסתובבתי חזרה אל הבית ואמא שוב צעקה, אתה לא נכנס ככה הביתה! ואני צעקתי ונכנסתי ככה הביתה ונעמדתי צורח במטבח: תרתיחי מים. תשימי מים בקומקום! אני רוצה תה עם נענע!

אני לא מוכנה, תראה איך אתה מתנהג – עכשיו! צרחתי ואמא הסכימה בתנאי ש, אז נשמתי עמוק

ונתתי לדמעות שנתקעו בתוך העיניים להפוך לטיפּות חיות, נוטפות על הזוהמה שדבקה לפניי. החזקתי את אדום־הזנב חזק בין האצבעות, מצמיד את הבשר שלי לגופו. עם מגבת משובצת תפסתי את הכוס הרותחת שאמא נתנה לי: אני לא מוכנה שתעלה ככה לחדר שלך! ועליתי, ובלי לסגור את הדלת הנחתי את התה ואת אדום־הזנב על השולחן הריק. בעטתי במגירה התחתונה וחשבתי שהיא תישבר אבל היא נפתחה, זרקתי את העגורים שנותרו, אלו הראשונים, החלקים, בתנועות גדולות אל הרצפה. בעטתי בדלת של הארון הכחול ובעטתי יותר חזק ושוב והיא יצאה מהמקום. שפכתי את העגורים מהמדף והתחתונים נפלו יחד איתם לשטיח. בעטתי שוב במגירה ובשולחן ולקחתי את אדום־הזנב והשכבתי אותו מעל ערימת התחתונים והעגורים ששרדו, ובשתי ידיים ומגבת עטפתי את הכוס והמטרתי מבול של מים ונענע.

אבא לא הסכים לתקן את הדלת של הארון עד שאני לא מבקש סליחה מאמא, ואני לא הסכמתי לקום מהשטיח הרטוב אם לא יפטרו את העוזרת.

ביום ראשון שאחרי הגיעה עוזרת חדשה אבל אבא מעולם לא תיקן את הארון. אחרי חודש, כשאמא גילתה לאבא שאני לא מוכן לדבר איתו, הוא קנה לי ספר קסמים.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות
קטגוריות ספרות