הבשורה על פי פָּיָאם

מאת:סופיה לבק
שתפו

ומה עם הקעקוע של המגן דוד שיש לך על הצוואר? "עשיתי אותו בטורקיה, אחרי שיצאתי מאיראן. אני חושב שאני נראה יותר יפה אתו. אין לי מושג מה זה מסמל לאחרים. בשבילי זה סמל ישראלי יותר מאשר יהודי, סמל קוסמי לארץ אגדית שנמשכתי אליה. באיראן זה כמובן היה מתפרש כסימן לבגידה". הסופר והמשורר האיראני פיאם פילי נפגש עם סטודנטים מהמחלקה לתרבות. תיעוד

יום שלישי בשעת בוקר מאוחרת. מזג האוויר החורפי נרגע מעט אחרי השבועות הקרים, והשמש הציצה עלינו בביישנות. את הסופר פיאם פילי פגשתי מחוץ לבנייני המכללה, ברחבת הדשא הנסתרת מאחורי בניין 12. הוא ישב כשהגב שלו מופנה אלי, עישן סיגריה עם פמלייתו המלווה. לא ידעתי בדיוק למה לצפות, או את מי חשבתי שאפגוש, אך כששומעים על סופר איראני צעיר, הומו שנאלץ לעזוב כמעט בבריחה את מולדתו, מצטיירת לה ללא שליטה דמות מסוימת בראש.

חשבתי שאולי אפגוש דמות קשוחה ומחוספסת, מישהו שתלאותיו מוטבעים בו בכל תו פנים ובכל תנועת גוף. אך מן הצד השני התגנבה בי מחשבה אחרת – מה אם אפגוש מישהו שנשבר לרסיסים? כל אלה הם לא האדם שפגשתי.

נושא הבשורה

הוא סופר ומשורר צעיר בן 30. המילה "פָּיָאם" פירושה "בשורה" בפרסית. הוא הגיע אלינו למפגש במסגרת הקורס "על תרבות הייאוש" בהנחיית בני ציפר. בישראל ראה אור השנה ספרו של פילי, "אני אצמח ואניב פירות; תאנים" בתרגומה של אורלי נוי (הוצאת רסלינג, 2015). הספר, הכתוב בשפה פיוטית, מספר את סיפורו של בחור הומו שמאוהב בחברו הטוב.

בספר נוכחים המון אלמנטים יהודיים, דבר שאינו ברור מאליו, מכיוון שהוא כלל לא יהודי ואפילו לא קרוב לכך. הדבר הראשון שראיתי באותו בוקר, כשקם וניגש אלי עם הסיגריה ביד, היה קעקוע של מגן דוד על צווארו. ישראלים רבים מקעקעים את גופם בשלל תמונות וסמלים שלעולם לא ידעו את פירושם, אך לא רבים יקעקעו מגן דוד גדול ובולט על צווארם.

כשעלינו למקום המפגש, גיליתי שגם הסטודנטים האחרים לא ידעו למה לצפות. הם נראו קצת מבולבלים כשראו בחור יפה תואר, מטופח מאוד ולבוש בטוב טעם. ציפורניו היו צבועות בלק כחול ואצבעותיו הארוכות עוטרו בטבעות עם אבני תכלת. כנראה שגם הסטודנטים ציפו למשהו אחר. הכל בו נראה כל כך ידידותי ומוכר, ושום דבר לא רמז להם על הארץ שהגיע ממנה, שמספרים לנו עליה כל כך הרבה בחדשות.

נראה כמו תל אביבי טיפוסי

הוא נראה כמו אחד שאפשר לפגוש בכל שעת יום ברחובות תל אביב. בחור מטופח, נעים למראה שגבותיו מסודרות ולבושו מוקפד. זה מה שכנראה בלבל את אותם סטודנטים ואני מודה שזה בלבל גם אותי.
המפגש התקיים עם מתורגמנית, חנה ג'האן-פרוז, בגלל שפילי לא דובר עברית וגם לא אנגלית.

צורת התקשורת הזו הוסיפה רובד מיוחד למפגש, שלא כמצופה משיחה שנעזרת במתורגמנית, יצא רובד אותנטי ואישי יותר. בדיאלוג בין הכיתה לפילי נראה היה שהסטודנטים הוקסמו מיופיו של הסופר הצעיר. "תעמוד, אנחנו לא רואים אותך!" קראו לעברו מהכיסאות האחרונים בנימה ישראלית אופיינית. הם כל הזמן רצו שפילי והמתורגמנית ידברו אל הכיתה בעמידה. פילי נענה בשמחה וראה בכך מחמאה אך במהרה כל העניין הפך למשחק כיסאות והוא החליט להמשיך בישיבה.

"באיראן אני לא קיים. אין משמעות לזהות שלי, היא אסורה". כך פתח פילי את דבריו לכיתה. "אני צריך להוכיח את הקיום שלי כל פעם מחדש. השלטונות מוחקים את מי שאנחנו, את המהות שלנו מעל פני האדמה". פילי התייחס גם לאלמנטים היהודיים בספרו ואמר, "אני מתמודד עם שני דברים. גם ישראל לא קיימת באיראן, ואני הרי כותב על ישראל. אסור לי לצאת מאיראן ולבקר ב'פלסטין הכבושה'. כך שבאופן כפול ומכופל אני פשוט לא קיים במולדת שלי".

לחיות במחתרת

כשנשאל האם בכל זאת אפשר לחיות בתוך השיטה האיראנית ולהתקיים בתור הומוסקסואל באופן שלא יהיה מוחצן כלפי חוץ, ענה פילי "יש באמת חיים כאלה, אך אלה הם חיי מחתרת. הכל נעשה בסודיות אינסופית. יש אפילו מועדונים להומוסקסואלים, ויש הכל ממש כמו בישראל. אבל הכל נעשה במחתרת ואף אחד לא יודע על זה". פילי ידע שהוא נמשך לגברים מאז שהוא זוכר את עצמו. "תמיד ידעתי מי אני, אבל נתתי לזה חותמת סופית בגיל 18. לא ניסיתי להדחיק את זה מעצמי או להכחיש את זה, אבל גם לא יכולתי לחיות עם זה בפומבי".

מפגש של ספרות

הוא התייחס גם לפער שנוצר בין הסטריאוטיפ הקיים על איראן בעולם ובישראל, לבין מה שקורה באיראן בפועל מבחינה תרבותית. "איראן היא לא רק השלטון האסלאמי אותו רואה העולם בחדשות. אסור לשכוח שלאיראן ולעם שלנו יש עבר היסטורי עשיר של יותר מאלפיים שנים. הפרסים מאוהבים במולדת שלהם. הם מחוברים למקום ולאדמה שהם נמצאים עליה. למרות השלטון הקשה שיש שם היום. איראן היא אינספור של גוונים וצבעים, והתרבות ממשיכה להתקיים למרות הכל. יש הרבה אנשים משכילים באיראן ורוב האנשים שם הם מלומדים, אך אין תקשורת חופשית, וזה הגורם שיוצר את הדלות והעוני התרבותי".

על האהבה של פילי לישראל, ועל השאלה מאיפה צץ העניין בארץ שלנו, ענה פילי בפשטות: "אני מאוהב. אני לא יודע מאיפה הגיעה הזיקה הזאת למקום המסוים הזה. משהו מושך אותי לכאן. אולי זה בגלל ההיסטוריה של המקום, או בגלל העם עצמו. הרבה דברים קרו כאן. יש כאן משהו מאוד שורשי שמושך אותי".

על הטענה כי פילי מציג את הזהות שלו כנגד האסלאם וכצורת לחימה נגד הכפייה הדתית, השיב פילי שהוא בכלל אתאיסט. "גדלתי כאתאיסט, והמשפחה שלי היא אתאיסטית וכלל לא מאמינה, או הולכת בדרכי האסלאם. ישנם אלפי צעירים חילוניים כמוני באיראן. הדבר היחיד שמראים בתקשורת העולמית הוא רק צד אחד אותו המשטר האיראני רוצה שתראו, את הצד הדתי והשמרן. אך זה רק חלק אחד מתוך החיים באיראן. אני עושה את מה שבלבי ולא נלחם עם אף אחד".

ומה עם הקעקוע של המגן דוד? "את הקעקוע עשיתי בטורקיה, אחרי שיצאתי מאיראן. אני חושב שאני נראה יותר יפה אתו. אין לי מושג מה זה מסמל עבור אחרים ואילו משמעויות הם נותנים למגן דוד. בשבילי זה סמל ישראלי יותר מאשר יהודי, סמל קוסמי לארץ אגדית שאני נמשכתי אליה. באיראן זה כמובן היה מתפרש כסימן לבגידה".

הסופר הצעיר נמצא כבר כמעט חודשיים בישראל, באישור מיוחד של שר הפנים. פילי מאוד מרוצה מהחיים בארץ. "היום אני כבר לא מרגיש נרדף. אני לא אומר שהגעתי למנוחה או לנחלה כלשהי, אבל אני בהחלט יכול לומר שטוב לי כאן. אני ממשיך לכתוב והיום אני כותב על השהות שלי בישראל. גם אם יהיה שינוי במשטר באיראן, אני לא חושב לחזור לחיות שם. כמובן שארצה לבקר את משפחתי, ואני עושה את כל המאמצים כבר עכשיו על מנת לפגוש אותם בקרוב מחוץ לאיראן. אני אוהב שכאן האנשים חופשיים. יש כאן דמוקרטיה אמתית. אם יש התנגדות של רוב למשטר, אפשר להחליף אותו. באיראן המצב הפוך לגמרי". כששאלו את פילי כמה זמן הוא רוצה להישאר בישראל הוא ענה: "לעד".

לתרגם שיר באמצע

המפגש נקטע לפתע עם התפרצות מפתיעה. אחד המשתתפים בקהל החליט להקדיש לסופר שיר. הוא הודה שגם הוא "חוטא בכתיבה לפעמים", ולאחר שצפה בפילי בטלוויזיה ובמפגש, החליט לכתוב לו שיר ממש על המקום, ברגע של השראה. הכיתה התמלאה בלחשושי מבוכה, ופילי עצמו נראה המום מהמחווה. השיר היה מקסים וכתוב נהדר, אך הוא לא נראה כל כך במקום הנכון. לא היה ניתן לתרגם שיר באמצע המפגש ולתת לפילי להבין את מלוא המשמעות. מחווה זו, שנעשתה באמצע מפגש עם קהל לא קטן, נראתה קצת מוזרה ונראה היה שכוונתה לכוון את הזרקור יותר אל המשורר המקריא מאשר אל הסופר האורח.

בסיום המפגש קרא פילי קטע מספרו. הדקות הספורות בהן קרא בפרסית היו דבר נפלא שלא ניתן להסביר. מילותיו של פילי נשמעו כמעט חולמניות – חצי תפילה, חצי לחישה. קול רך ועדין מהול בנגיעה של כאב מעומעם. זאת הייתה חוויה מעבר למילים, הרי אף אחד לא הבין את מה שהוא אומר בפרסית. לא היה צורך בהבנה מילולית, רק רגשית. כולם, גם אני, מחאו מחיאות כפיים נרגשות בסוף המפגש. המשורר המקדיש מהקהל, שוב התרומם וציין משהו על מקום כלשהו שנכח בו שהקריאו בו שירה ממקומות שונים בעולם, אך זה לא הרס את האווירה המרגשת ששררה לאחר מילותיו של פילי.

לאחר שהצטלם עם כל המשתתפים, נשארתי עוד קצת זמן עם פילי ועם הצוות ויצאנו שוב החוצה, לסיגריה שאחרי המפגש. בדרך עצרנו באחד המסדרונות שבמקרה היה מוצב בו שולחן עם קפה ומאפים, נחלת מסלול המנהלים של המחלקה לתרבות. פילי התכבד בבורקס ותהה כל הזמן אם יש בו חצילים. אני תהיתי לעצמי אם הוא אלרגי, כי גם קודם לכן, במפגש, הוא לא הפסיק לדמוע וכולם חשבו שהוא התרגש. אולי הוא היה גם זה וגם זה.

בחוץ, שיתפתי את פילי בחששות שלי. שאלתי אותו אם הוא לא חושש שעשה בחירה שגויה, אם הוא לא פוחד שהאהבה הקוסמית שלו לישראל תחלוף אחרי זמן מה שישהה כאן. הרי יחד עם זאת שאין מקום להשוואה בין ישראל לאיראן, גם כאן יש לא מעט בעיות: בני זוג מאותו מין לא יכולים להתחתן או להביא ילדים. רק השנה נרצחה שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים. או הסיפור המזעזע של מאי פלג,
הטרנסג'נדרית שהתאבדה לפני חודשים ספורים, שהכאב על מותה לא נשכח. היא רק רצתה לקבל תמיכה. היא זעקה לעזרה, אבל אף אחד לא ענה בחזרה. מאי פלג אינה הטרנסג'נדרית הראשונה שהתאבדה, ושירה היא לא הראשונה שנרצחה במדינת ישראל בגלל שנאה סתמית.

הכל נראה טוב

פילי חתם את השיחה בינינו בחיוך, כמו בתחילת המפגש. "אני לא מתעסק בפוליטיקה. אני נמצא כעת בשלב בחיים בו הפוליטיקה הזאת פשוט לא מעניינת אותי. בכל מקום יש בעיות. ויש בי אפילו תקווה שאולי יום אחד אני אביא לשינוי, בדרך שלי. ולגבי חתונה והקמת משפחה, מי בכלל ירצה להתחתן איתי? תראי לי מישהו כזה בבקשה".

שוב, בוודאי, אין מה להשוות בין ישראל לאיראן. אך לא צריך להיתמם. המאבק כאן עוד רחוק מסיום. האופוריה של פילי מישראל מובנת ואף מקסימה. זהו שכרון חושים של אדם שהגיע למקום זר שבו הכל חדש לו, מקום ששאף להגיע אליו שנים רבות. גם אני הרגשתי כך כשעליתי ארצה – הכל נראה כאן טוב יותר. ישראל היא מדינה שעולים אליה, לא מגיעים סתם כך. אני מאמינה שהמשיכה שלו לארץ גם היא לא סתמית, אני מאמינה שאין צירופי מקרים כאלה. נשאר רק לקוות שהאיש הקסום הזה ימצא את נחלתו כאן בישראל או מחוצה לה, שירגיש שהוא יכול לנשום שוב ולהירגע. שמקבלים אותו ואת יצירותיו ללא קשר למוצא, נטייתו המינית, או לאמונתו.

הכתבה פורסמה במגזין מעמול המודפס


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות