הסופרת הגאונה

מאת:שירה ברודצקי
שתפו

"בספרים העובדות תמיד מוסוות, באופן מודע או בלתי-מודע, אך ההסוואה הזאת היא אמיתותם. היא מופיעה ברומאנים כפי שהיא מופיעה בחלומות" הספר "החברה הגאונה", הוא אכן סוג של חלום המערבב מודע, תת מודע והרבה דמיון

הסופרת האיטלקייה אלנה פרנטה, מעדיפה לשמור על האנונימיות שלה, שמה הוא שם בדוי. "החברה הגאונה" הוא ספרה הרביעי המתורגם לעברית על ידי אלון אלטרס בתרגום שנחשב בעיני ובעיני אנשי מקצוע כתרגום מעולה, והספר הראשון מתוך סדרה של ארבעה רומנים שכותרתם היא "הרומנים הנפוליטניים". בכל ספריה ניתן לזהות מאפיינים משותפים, הן תמטיים והן סגנוניים. בכולם מרחב ההתרחשות הוא מצומצם, סגור ופרטי: דירה, מרפסת, רחוב צדדי, חוף ים.  פרנטה בודקת בצורה ייחודית מערכות יחסים משפחתיות. נשים נמצאות תמיד במרכז ההתרחשות. ההיבט שמאתגר אותה הוא מעמקיה האפלים של הנפש האנושית בסיטואציות פנים משפחתיות.

את ספרה "אהבה מטרידה" היא פותחת במשפט שסוחף את הקורא: "אמי טבעה בלילה של ה-23 במאי, יום הולדתי". העיסוק בספר הוא ביחסים במורכבים בין אם ובת, כשהסיפור עצמו מתרחש ביממה אחת.  בספרה "ימי הנטישה" היא עוקבת בדקדקנות אחרי ההתפרקות של אישה שבעלה נטש אותה במפתיע, ולאחר מכן אחר תהליך השיקום. ספרה השלישי " הבת האפלה"  דן ביחסי אם ובנותיה. הסופרת שוברת בו מוסכמות הקשורות באינסטינקט האמהות.

פאטה- מורגנה של אוטוביוגרפיה

"החברה הגאונה" שונה מהספרים הקודמים בכך שהוא רחב יריעה, ונראה כמו רומן אוטוביוגרפי. למעשה, השימוש במאפייני ז'אנר זה נועד לתעתע את הקוראים. הספר מתמקד בחברות בין שתי ילדות לאורך עשר שנים בנאפולי (גילאי 6-16). שמה של הדמות הדוברת הוא אלנה גרקו, שם פרטי הזהה לשמה של הסופרת,  הוא אחד מאותם תעתועים היוצרים תחושה שאכן מדובר בזיכרונות אישיים. הדמות הדוברת מתארת את קשריה עם חברתה לילה צ'רוקו.

הדחף ליצירה הספרותית קשור בהיעלמותה הפתאומית והמוחלטת של לילה, בגיל ששים. כפעולת גומלין בוראת הדוברת מחדש את חברתה על ידי סיפור תולדות חייהן. בקריאת עומק מסתבר שנושא הספר שונה, הוא לא עוסק בחברת אלא בתהליך התהוות היצירה הספרותית. הוא כולל יסודות ארס-פואטיים הבודקים את מקורות היצירה של הסופרת. הכתיבה לכאורה יום יומית, אך בפועל היא אפלה ומטרידה ומתארת סיטואציות המעבירות "את הפינות השחורות, את התחושות הכבושות הקרובות תמיד להתפוצץ".

אלנה פרנטה

שני צדדים לאותו מסר

שתי הילדות מייצגות טיפוסים שונים. לילה ילדה חריפת שכל, מרושעת, פורקת עול , ולעומתה אלנה ילדה שנוטה לרצות את סביבתה. החלום המשותף של שתי הילדות הוא להפוך לסופרות, בדרך זו הן מקוות להיחלץ מנסיבות חייהן בנאפולי: עיר ענייה, מזוהמת, אלימה וממשפחותיהן בגלל יחסים קשים בתוכן. הן רוצות לברוח מייעודן להתחתן בגיל צעיר ולהמשיך את הדפוס חסר התקווה. הילדות מקשרות בין הכתיבה לבין עושר בעקבות קריאה משותפת של הרומן "נשים קטנות" שהסופרת שלו התעשרה הודות להצלחתו. לילה מתוארת כילדה בעלת עולם פנימי ויכולת התבוננות וניסוח המייצרים סופרים גדולים.

"לא רק שידעה לומר היטב את הדברים, אלא גם פיתחה כישרון שכבר הכרתי אצלה…לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח. היא חיזקה את המציאות בשעה שצמצמה אותה למילים. היא הזריקה לתוכן אנרגיה"(עמ'128). מבין השתיים אלנה היא זו שהפכה לסופרת, אך אישיותה הבוגרת היא תוצר של חיבור ומיזוג עם עולמה של חברתה, מיהי החברה הגאונה? לילה או אלנה? השאלה נותרת פתוחה.

לא ניתן לנסח באופן חד משמעי את המסר אותו מעבירה פרנטה ביחס להעצמת נשי. מצד אחד לפנינו מסר פסימי. החיים והנסיבות הכריעו את לילה. אחרי חמש שנות לימוד בבית הספר היסודי ולמרות תשוקתה ללימודים היא נאלצה לעזוב את בית הספר. כדברי מורתה: "אם מישהו מעדיף להישאר פלבאי, הוא וילדיו, והילדים של ילדיו- אז הוא לא ראוי לכלום".(עמ' 68) לילה אומנם ניסתה להשלים את השכלתה על ידי לימוד עצמאי בעזרת לימוד לטינית ויוונית,  ובקריאת כל ספרי הספרייה.

בנוסף, תיעלה את היצירתיות שלה להכנת זוג נעליים המבוסס על תרשימים משלה. בסופו של דבר נכנעה ונישאה בגיל צעיר לבחור מהשכונה. כבר ביום כלולותיה הבינה שעשתה טעות. ההיעלמות בגיל 60 היא הצעד המרדני שעשתה באיחור.

מצד אחר, אלנה בונה אותה מחדש בכך שהיא הופכת לחומר היצירה של הרומן שלה. אלנה פרנטה היא אחת משלוש הסופרות האיטלקיות החשובות בתקופתנו: אלזה מורנטה, נטליה גינזבורג ופרנטה. רבים נוטים להשוות ביניהן הן בבחירת נושאי הכתיבה והן בדרך הכתיבה. בריאיון נדיר שפורסם אומרת פרנטה, שלמרות אהבתה הגדולה לספריה של מורנטה, היא אינה מוצאת דמיון בין שתיהן. הנושא היחיד שבו עסקה מורנטה ואתו יכלה פרנטה להזדהות הוא חווית האמהות והשפעתה על הגוף הנשי.
"חייו הפרטיים של סופר הם רכילות", כתבה פעם מורנטה, "ורכילות – לא משנה על מי – פוגעת בי. רומאנים הם אוטוביוגרפיים יותר מכל דבר אחר שאדם יכול לומר על עצמו. חיי הם ב'כזף וכישוף' וב'האי של ארתורו'… אין חשיבות לשאלה איך התרחשו האירועים בחיי, חשוב רק כיצד הם מסופרים. בספרים העובדות תמיד מוסוות, באופן מודע או בלתי-מודע, אך ההסוואה הזאת היא אמיתותם. היא מופיעה ברומאנים כפי שהיא מופיעה בחלומות: השׂאה קסומה של חיינו, שאולי היא אף משמעותית יותר מן החיים עצמם, כי מעשיר אותה כוחו של הדמיון". ועל אף העובדה שלא רצתה השוואה איתה, ניתן להניח שאלנה פרנטה הייתה מסכימה עם אמירה זו גם היא.

 

 

 

 

 


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות
קטגוריות ספרות