פיוז'ן יא חביבי

מאת:לירון פור
שתפו

המוזיקה המזרחית של פעם היא לא המוזיקה של היום. זמרים, מלחינים וכותבים כמו זוהר ארגוב, חיים משה, יואב יצחק, אביהו מדינה, יהודה קיסר, ציון גולן ועוד רבים וטובים, הם זן נכחד. אם פעם להקת "היהודים" הייתה ממלאת את בריכת הסולטאן בירושלים, עם ניטים בבגדים ושחור בעיניים, היום ימלא אותה דודו אהרון – עם זהב על הידיים ושחור בנשמה.

היורשים שלהם כבר פחות עוסקים ביצירת מוזיקה מזרחית, אלא ביצירת רווחים, וכמה שיותר. את שורת הנגנים המגוונים שישבו אז על הבמה, החליפה מכונה אחת שמכילה בתוכה את כל הצלילים שנדרשים על מנת להפיק להיט. אין צורך להתאמץ כבר. רוב השירים נשמעים אותו דבר והטקסטים הופכים שטחיים יותר ויותר.

יחד עם זאת, צמח לנו מתחת לאף זרם חדש של מוזיקאים צעירים ומרעננים, שלקחו את הז'אנר צעד אחד קדימה, או בעצם אחורה, וחזרו לשורשים. המוזיקה שלהם היא לא מזרחית, אלא מן המזרח. מועדוני ההופעות ברחבי הארץ עשירים ביוצרים חדשים אשר מביאים את השורשים שלהם למרכז הבמה, ומוהלים את הסגנונות העתיקים עם צבעים עכשוויים, וכך מהווים את הגשר בין אז להיום. השילוב המוזיקלי בין ישן לחדש יוצר סאונד מיוחד, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו, וכובש מגוון רחב של קהל.

תימני ונענעי

אז אם ביוצרים מרעננים עסקינן, המוזיקה של ה"ימן בלוז", הפרויקט הבינלאומי המשובח של רביד כחלני, היא פיוז'ן מוחלט. ההרכב המרשים שאסף כחלני: שניר בלומקרנץ על עוד ובס, נגן החצוצרה איתמר בורוכוב, נגן כלי ההקשה רוני עברין והפרקשניסט איתמר דוארי, מגשימים יחד עם כחלני את פרי חזונו, ויוצרים, בגרוב היסטרי יש לציין, שירים בערבית-תימנית, עברית וצרפתית.

כבר בשם ההרכב טמון רמז לבלילת התרבויות המוזיקלית הצפויה למאזין. והימן בלוז? הם יוצרים מהבלילה מטעמים. המוזיקה נעה בין מקצבים תימניים מסורתיים, אל מקצבי אפרו ביט ופ'אנק. מצד אחד ישנם שירים כמו ,"Jat Mahibathi" שנשמעים כאילו יצאו עכשיו מעדן שבתימן, ומצד השני שירים כמו ,"Eli" שמתפתחים לכדי ג'אם פ'אנקי עם השפעות אפרו-ביט שלא יביישו את פלה קוטי.

הגורם המחבר בין חברי הלהקה זה המוזיקה. הם חקרו יחד את המוזיקה התימנית והערבית – בעיקר כדי לא לחטוא למקורות – כשהמטרה היא להביא את הסגנון הייחודי שלהם. בפרויקט מדובר במיזוג בין מוזיקאים קלסיים מערביים, לבין המקאם (הסולם הערבי), הם מצאו את הדרך לערבב בין השניים, וגם בין המקצבים, וזה נעשה ללא כל קשר למקור שכל אחד מהם הגיע. כששאלתי את חבר ההרכב איתמר דוארי על החיבור והקשר למוזיקה התימנית, השיב- "אנחנו מוזיקאים, ומי שעושה מוזיקה בדם שלו, לא בודק מה זורם בדם של השני. החיבור הוא עמוק הרבה יותר מהשורשים של סבא וסבתא".

שורשים בדם

כחלני מסלסל בשיריו בתימנית, ובזכות קולו הייחודי לגרום לשפה הזרה (עבור רוב האנשים), להישמע קרובה ואינטימית, ובו זמנית רחוקה ואקזוטית. זו בלילה שהיא כל כך ישראלית, כאשר ה"ימן בלוז" לא מתיימרים להיות נאמנים למקור, וגם לא מנסים להסתיר את ההשפעות השונות. הם מורידים את הרלוונטיות מן הסגנון המוזיקלי, ומראים שהעניין טמון בפתיחות של האדם.

כאן נכנס העולם העשיר בתבלינים וצבעים שונים, כיוון שלכל תרבות טכניקה משלה, ורמת החיבור כלל לא משנה, אלא רק מי האדם שעומד מולו. באמצעות המוזיקה המעורבת ובאמצעות התימנית, כחלני מצליח להצביע על הזהות הישראלית של העידן המודרני הרב תרבותי, פוסט-כור-היתוך, בו אמנים כמוהו לא מנסים להסתיר את הזהות העדתית שלהם. לא רק שהם גאים בה, הם מראים שלהיות תימני – זה קול.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות