אין תואר, אין תורה

מאת:שני יוסל
שתפו

בשנים האחרונות עולה שוב ושוב לסדר היום שאלת השוויון בנטל, ופועל יוצא מסוגיה זו שאלת גיוס החרדים לצה"ל. בשנת 2014 הוחלט בכנסת, במסגרת ועדת שקד, לאשר את חוק גיוס החרדים.
נכון לנובמבר 2015, 90% מהחיילים החרדים היו נשואים או שנישאו במהלך שירותם הצבאי. אשת חייל מקבלת ממערך הת"ש של צה"ל משכורת של לא פחות מ-4,502 שקלים, לא כולל את משכורתו של החייל עצמו, וכמו כן הטבות ריהוט, מענקים ותלושי מזון. חייל נשוי מרוויח יותר מקצין בדרגת סגן.

בנוסף, צה"ל משקיע סכומי עתק בהתאמת בסיסים ויחידות שיאפשרו שירות "כשר" לחרדים, שהרי למשל נשים אינן יכולות לשרת בבסיסים אלו. יתרה מכך, תרומתה של אוכלוסייה זו לצה"ל, לרוב, אינה גדולה.
החרדים משרתים בתפקידים עורפיים ביחידות אשר מתאמצות ב"תפירת" תפקיד שיתאים "למידותיהם" ופחות לצרכי המערכת הצה"לית. יצוין כי חייל נשוי אשר נמצא ביחידה עורפית זכאי ע"פ חוקי צה"ל לקיצור שירותו בשנה.

צה"ל הוא לא הפתרון

אי גיוסם של צעירים חרדים לצבא עורר לא פעם אי נחת רבה בקרב הציבור, אבל בכל זאת סוגיה זו מעוררת מספר שאלות. האם גיוס חרדים הוא אכן הפתרון לשוויון בנטל? האם הקמת יחידות, בסיסים ותפקידים ייעודיים המותאמים לאוכלוסייה זו בלבד הם אכן ביטוי לשוויון בנטל? והאם "גיוס בכפייה" כפי שמוצע בחוק לשיוויון בנטל, יעורר בכלל מוטיבציה לשירות משמעותי ולהשתלבות חברתית-כלכלית עתידית?

התשובות לשאלות אלה מורכבות. לדעתי, לאור הקונטקסט החברתי-פוליטי הקיים כיום, לא רצוי כרגע לחייב בגיוס חובה את צעירי המגזר, אך יש למצוא חלופה ראויה של שרות לאומי אזרחי.

אחת ההנחות העומדות בבסיס הרצון לגייס חרדים היא הסברה שהחברה הישראלית לא תוכל בעתיד לממן את המגזר הזה בשל עוניו הגדול ותשלומי העברה והתמיכה הרחבה של המדינה בו. על כן האינטרס הכולל של המדינה הוא שהמגזר יהיה מסוגל להתפרנס ולממן את עצמו. אחת ההנחות של התומכים בחוק היא שגיוסם לצה"ל יאפשר אפיק מוביליות חברתית והשתלבותם ביתר קלות בשוק העבודה, זאת לאור מעמדו הייחודי של צה"ל בחברה והקשרו לשוק התעסוקה.

למרות שהמטרה של המדינה לקידום מעמדם הכלכלי של החרדים היא חיונית, לדעתי הנחת המוצא הזו שגויה. כלומר, ההנחה שהגיוס לצה"ל יוביל להשתלבות בשוק העבודה היא מוטעית.

הדרך הישירה לקונפליקט

עבור קברניטי החברה החרדית, השתלבות בצבא תגרום לפתיחת החברה החרדית להשפעות זרות ובלתי רצויות. מבחינתם, הצבא מסמל את ההיפך הגמור מערכי החברה שלהם. מבחינתם, לימוד תורה הוא ערך עליון אשר מגיע לשיאו בגיל 23. על כן שרות בגיל הזה יפגע בלימוד התורה.

כמו כן, הצבא יחשוף את הצעירים שעדיין לא מספיק מגובשים בדעתם לערכים, נורמות ומידע שעלול להסיט את דעתם, ולגרום להם לעזוב את הדת ו/או החברה החרדית. לפיכך, גיוס חובה עלול להוביל למסלול של קונפליקט, של תגובת נגד שלא תקדם כלל את המטרה.

השכלה היא המפתח

בנוסף, עלות גיוסם של החרדים גבוהה מאוד, הם לא באמת משתלבים אלא נמצאים במובלעות ייעודיות בתוך הצבא, ומי שמתגייס מוקע מהחברה שלו. בפועל, מבחן התוצאה מראה כי גיוס החרדים אינו משנה במאומה את המוטיבציה של משוחררי הצבא החרדים לצאת לעבודה. מוסר העבודה של אוכלוסייה זו, מסתבר, תלוי כנראה בגורמים תרבותיים עמוקים יותר, אשר צה"ל אינו מצליח לשנות אותם.

לכן, כדי לקדם השתלבות של צעירים מהמגזר החרדי בשוק העבודה ובחברה הכללית, השכלה היא המפתח ולא הצבא. הדבר מקבל משנה תוקף באמצעות ממצאים שהציג מרכז טאוב בדו"ח מצב המדינה 2013; מהנתונים עולה בבירור כי מסלולי ההשכלה הגבוהה שנפתחו עבור החרדים תרמו באופן חיובי להשתלבותם הכלכלית-חברתית.

כמו כן, בשלב הבא, כאשר קבוצת רחבות יהיו משולבות בשוק העבודה ומצבן הכלכלי ישתפר, הנטל על המדינה יקטן והתמיכות הסוציאליות יקטנו. במקביל, ניתן יהיה לדבר גם על מסלולי תרומה ייחודיים בתוך החברה החרדית – מסלולי שרות לאומי קהילתי של צעירים אשר יוכלו לתרום למגזר.

תורת המימדים

בדרך זו הפתרון יהיה משולב; שיפור כלכלי, ירידה בעוני, פחות תמיכה ממשלתית ותרומה קהילתית. ראוי לציין שתרומה קהילתית היא מאבני היסוד של החברה החרדית. החברה החרדית ידועה כחברה בה יש תמיכה הדדית רחבה מאוד. כמו כן, שירות בתוך החברה עצמה משאיר את הצעירים בתוך גבולות החברה ועל כן לא יעורר פחד וסביר להניח כי לא יגרור תגובת נגד.

לסיכום, כפי שראינו, לשאלת השוויון בנטל יש שני ממדים; הראשון – הורדת נטל התמיכה בחברה החרדית מתקציב המדינה, ובכך להגיע ליתר שוויון בתמיכת המדינה באוכלוסיות השונות. השני – השתתפות אזרחית של מגזר זה בחיי המדינה, וההשכלה היא המפתח לשילוב של שני המימדים הללו.

.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות