כשגבע אלון ודניאלה ספקטור נפגשו לראשונה לשיתוף פעולה עבור ההופעה בחלוץ 33 בבאר-שבע, הם מיד הרגישו שיש עם מה לעבוד – והם צדקו. במתכונת המקורית ההופעה הייתה אמורה להיות רק של גבע, ובאופן פתאומי הסוכן שלו הציע לשלב במופע את דניאלה ספקטור, יוצרת ישראלית. לא סתם הם פתחו את המופע ובלי שום הקדמה, החלו לשיר את "תהיי איתי", שיר הנושא מתוך אלבומו החמישי והאחרון של גבע שיצא בעברית, כאילו מבקשים שהקהל יהיה איתם. והוא לגמרי היה.
החלוץ 33 ממוקם בעיר העתיקה בבאר-שבע, שהתפתחה פלאים בשנים האחרונות. בתוך הכתלים העתיקים פרח לו מרכז תרבותי שעושה עבודת קודש ומציע לכל מי שרק רוצה, לצרוך תרבות במיטבה. החלוץ 33 הוא יוזמה של עמותת איילים, עמותה הפועלת לפיתוח ולהתיישבות בנגב ובגליל ומעודדת מעורבות חברתית ויזמות צעירה ושואפת להפיץ את בשורת התרבות בחלוץ 33 על-ידי אירועי תרבות מגוונים, במה פתוחה לאמנים, הופעות וערבי ג'אם.
קור מקפיא ואווירה בוערת
לקראת ההופעה החלוץ היה עמוס באנשים עד אפס מקום והאחרונים שלא נותר להם אלא לעמוד, גיששו בחושך למצוא מקום. בשעה 21:15 נשמעו קולותיהם הראשונים של הפסנתר והגיטרה שבישרו על תחילתו של המסע. פנסי התאורה בצבעים מתחלפים שהאירו את הבמה נתנו תחושה דרמטית מוגזמת של מופע בורדל זול.
החלוץ הוא מקום פתוח ולמרות זאת, הסאונד היה מדויק. פנסי תאורת הרחוב נתנו את אותותיהם וחדרו פנימה. הקור היה מקפיא חושים אבל האווירה הייתה בוערת. והחוש היחידי שלא נפגע ונשאר צלול, מפוכח ודרוך לאורך כל ההופעה הוא חוש השמיעה. מעט מונולוגים והרבה מוזיקה.
השילוב בינו לבינה היה מדויק ומוצלח. האינטימיות שיצרו על הבמה עוררה קינאה. היא על הפסנתר. הוא על הגיטרה. ובום. הקסם התרחש על הבמה. המופע היה בנוי בצורה של פינג פונג, פעם שיר שלה ופעם שלו. החלוקה הייתה שווה בין השניים.
כל אחד מהם הוסיף נופך, שהיה אפילו הכרחי, בשירים של האחר וההרמוניה הייתה ממכרת. מצד אחד שיריה המתוקים והרומנטיים של דניאלה ומצד שני העומק בשיריו של גבע צולחים יחד את מבחן הזמן. ולמרות שהיה מפתיע לשמוע את גבע שר בעברית ויוצא מה- "comfort zone" שלו, קרי האנגלית, לא היה אפשר להישאר אדישים למחזה.
מקבלים ומחזירים אהבה
הקהל היה מהופנט, הוא ישב והקשיב בשלווה וזמזם את כל המילים. כל עשר דקות החלל התמלא בשריקות ובמחיאות כפיים רועשות במיוחד והאמנים, שנראו מופתעים מעט לנוכח ההתלהבות, הסתכלו במבט מבויש ונבוך אל הקהל. הם קיבלו אהבה והרבה. והם? הם החזירו אהבה. כל אחד בדרכו. דניאלה הייתה מחוברת לקהל בעיניים ומשם שאבה את האנרגיות. כל מילה שהוציאה מהפה היה מכוון לכל אחד ואחת מהיושבים.
גבע הביישן כבש את כולם עם השירה הלירית והקטנה שלו
גבע הביישן כבש את כולם עם השירה הלירית והקטנה שלו. הוא קיבל את האנרגיות בעיקר מעצמו ומהגיטרה שלו. הוא החזיק אותה חזק ונדמה שהוא נולד ככה כשהיא צמודה לגופו. "אני לא פסנתרנית", אמרה דניאלה באחד מהמונולוגים הקצרים על הבמה, ולרגע נדמה שהיא משקרת. האופן שבו היא ניגנה העיד על שנים של ניסיון. הפסנתר כל-כך יפה לה שאי אפשר שלא להתאהב בה כשהאצבעות שלה מרחפות על הקלידים. סה"כ שעה ורבע של תענוג לאוזניים. וללב.
בהופעה כמו בהופעה האמנים ירדו מהבמה והכינו את הקהל להדרן הקרב ובא. ואחרי שעלו, פתחו עם "הירושימה" של דניאלה מאלבום הבכורה שלה והתחושה באמת הייתה שאור לבן גדול נח על כולם באותו הרגע. השיר שכולם חיכו לו ושסגר את המופע היה "כל הדברים היפים באמת" של דניאלה, שאפילו קיבל סטיקר משלו וחולק לקהל. צריך לראות בשביל להבין כמה דניאלה וגבע היו יפים באמת.
