סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

ביום השני לשתיקה שלי. אבא שלח הודעה. לשלושת הצלצולים לא עניתי. אמרתי להם שלא אענה, ובכל זאת הוא התקשר. כתב שהוא מתחתן. זה היה עניין של זמן עד שהסכים להודות. הספיק לו האלמן הבודד מול חמישה ילדים רעבי אם. עכשיו הוא רוצה להיות שוב גבר. אני רואה בו לא גבר ולא אשה ולא חפץ. הוא ערימה של איברים חסרי משמעות וביניהם ריק.

אנחנו היינו המשמעות שמצא לעצמו. בטח שמח שאמא מתה, ואז יכול היה לקחת את ערימת האיברים שלו ולהגיד שהוא משהו. אבל לי זה היה ברור שהוא כלום, כבר שנים. מאז שצעק על אורן בבית הישן, וראיתי איך הצעקות שלו הולכות ונופלות כמו מטוסי נייר על הרצפה בסלון, אף אחת לא מגיעה לשום מקום. בטח שלא לאורן. בטח שלא אליי. כשישבתי על המדרגות בחליפת פיג'מה כחולה.

בחתונה הקודמת זה כל כך לא הלך לו. היא אמנם היתה אשה גדולה ויכלה להכיל. אותו שהוא ערימה של איברים, ואותנו ילדים רעבים, ואת ארבע הבנות השמנמנות, קהות החושים שלה. אבל הוא לא רצה באמת, וכבר בבוקר לאחר שנישאו בפנים עם האורחים המזילים, ואני עמדתי בחוץ נשענת, מחכה לחזור לבית שכבר היה מושכר למישהו אחר, כי אילנה מצאה לכולנו בית חדש עם שתי קומות, וחדרים. כבר באותו בוקר הורגשה בכל הבית החדש והגדול הטרדה, והיא לא עזבה עד שאחרונת בנותיה השמנמנות אספו את חפציהן המטופשים, נכנסו לרכב ונסעו שלושה רחובות מאיתנו לבית אחר.

האשה החדשה ניערה אותו מבפנים. יותר מאמא זה בטוח. אני כבר לא הייתי שם. אבל את ריח הגבריות החדשה שלו הרגשתי עד הדירה, וזה הגעיל אותי. החולצות הנקיות. הבושם. המצב רוח. אם לא היתה השתיקה הייתי עונה לו לטלפון בקול מזלזל, דוחפת מזל טוב קר וסוגרת, לפני שישאל מה שלומי ולא אשיב, שירגיש רע. קמתי להכין קפה. בכל זאת ההודעה עוררה אותי לגמרי, ולא יכולתי להישאר עוד במיטה. היה חם בחוץ, הרגשתי את זה מהחלון, אבל הדירה היתה עוד קרה מהחורף, אז שמתי כפכפים. ניסיתי לחשוב מה אני מרגישה, אבל לא מצאתי משהו ממשי.

הכול היה חסר חשיבות. גם אבא שלי. גם אני. גם הקיץ הזה הירושלמי המתנשא. עמדתי וחיכיתי למים שירתחו והתחלתי לאבד את התפיסות שלי אחת אחרי השנייה, ניסיתי להתרכז באיזו מחשבה יציבה, אבל לא מצאתי. ההרגשה היתה כל כך לא נעימה ונעימה, שלא הצלחתי לבחור אם להפסיק אותה או לנשום ממנה עוד. נשארתי בוהה בקיר בלי לזוז.

נזכרתי בחברות הכי טובות שלי מתחתנות. כמה הרמתי עיניים לחופות מוגבהות. כולן לבשו אותה שמלה. תחרות על תחרות על תחרות. גם אז זה היה מכוער בעיני. באותו שיער מוחלק לכולן. וחתנים. שום חשק לדבר מאלה לא עלה בי עכשיו. אין כל סיבה אמיתית חשבתי.

המים סיימו לרתוח. מזגתי לכוס. הוספתי חלב והתיישבתי. אין טעם. ריחמתי עליהם. על כולם. שמחתי שעלה בי רגש כלשהו, וניסיתי לתפוס ממנו עוד. דמיינתי בכוח את המטלות הבשרניות שרובצות בכל יום בפתח בתיהם של האנשים האלה, בעלי המשפחות והסדר, מקשקשות בזנב ומבקשות עוד. אבל הרחמים הלכו והתפזרו.

נשארתי שוב בוהה. העמדתי את עצמי מהספה הנמוכה, חשבתי שאולי הגזמתי כשהתחלתי עם השתיקה הזאת, והעליבות תקפה אותי, אז הלכתי להתלבש. החלטתי שהיום אראה אנשים. בחדר המשיכו צלצולים, לא עניתי להם. זה היום השני והם כבר מצפים שאשבר. אין להם אמון בי. ביציאה מהבית בג'ינס הכהה ובחולצת פסים, ירד עדו במדרגות. הוא אמר שלום, ואני רק הנהנתי וחייכתי. אחר כך, כשנעלתי שני סיבובים חשבתי שאצטרך לחייך הרבה מעכשיו.

כדי לא להשתעמם החלטתי שאני לא סתם שותקת, אני עושה תצפית. מחקר על בני אדם. גם ככה רוב הזמן זה יוצא לי בלי להתכוון. התצפית היתה סיבה מספיק טובה, והיא שבסופו של יום שישי מסוגר ושקט הקימה אותי עשרים דקות לפני שבת מהספה. התקלחתי, חפפתי והכול, שמתי את קרם השיער המכונן, קרם השיער המייצב, המתלתל כל תלתל בנפרד, הקרם שמסדר הכול. אבא היה קונה לנו אותו בכמויות, והם היו צוחקים עלינו. ארבע אחיות מתולתלות בשכונה חלקה, תשתו את זה וזהו, אולי זה יעזור. זה היה עוזר. כל תלתל עמד במקומו. התלבשתי. התאפרתי. פס סגול מתחת לעיניים. מסקרה, וזהו. יצאתי לדירה של מיכל לפגוש את כולם, והתצפית אצלי בכיס.

השתיקה הורגשה באוויר, אבל הם הבטיחו שלא יעשו מזה עניין, זאת אולי הסיבה שכולם דיברו ודיברו. הרגישו צורך למלא את השקט שהתיישב לשולחן. או שזה תמיד ככה. היינו שמונה אנשים מסביב לשולחן. שלושה בכל צד, ואחד בכל ראש. יהודה לא הצליח לעמוד בזה, הוא הסתכל עלי בסוף כל משפט, אמר והסתכל אמר והסתכל, אבל אני התעקשתי שלא לתת לו את התגובות שכל כך רצה. שולחן שבת היה ממלכה, והוא היה ליצן החצר. מתוקף התפקיד חגג. בתנועות ידיים גדולות, הרים קול, קם, ישב, נעמד לעשות חיקויים, בתצפית רשמתי כי ניכר אצלו מאמץ קל. לא היה ספק שהוא נאלץ לספק סחורה.

את הרגע שצחקתי בקול הוא קלט כמובן, סיפר איך פגש את החברה לשעבר והסתבך כל כך עם התשובה כששאלה בסך הכול מה שלומו. הצחוק שלי הקטן והשקט העלה אצלו ברק של מנצחים, בקול מתנופף, מהבמה שלו בראש השולחן שאל אם מותר לי לדבר לפחות בשפת הסימנים. לא הגבתי, אבל כולם צחקו, וזה הספיק לו. הוא המשיך ממני הלאה מסופק. הנסיך שלנו שתק. בשלב הזה של הארוחה הוא עוד שותק. זאת ברברת של התחלה והוא לא מעוניין להתלכלך בה. זה הנסיך שלנו.

כשהגעתי רחוצה ומאופרת, פתח לי את הדלת ואמר טוב שבאת. מי אתה בכלל שתחליט אם טוב או לא טוב שבאתי. אבל הוא אפילו לא שואל את עצמו מי הוא בכלל אז מה אני רוצה ממנו. הוא הנסיך המוכתר שלא מרצונו, ונסיכים אמיתיים לא יודעים להתנגד. אז בכניסה לדלת חייכתי לו את החיוך החסר שלי במקום לענות, והוא המשיך להסתכל ממרומו, אחרי עוד רגע, ובלי להיבהל מהשתיקה אמר, אני מעריך את הניסוי שלך. בתגובה, עדיין עצבנית, החזרתי לו את אותו החיוך בדיוק. הוא הבין מה שהבין, וחזר למטבח, אני בעצמי לא יודעת מה ניסיתי להגיד.

החיוך החסר. כבר מזמן מצאתי אותו. אחריו אנשים פשוט עוזבים.

הארוחה מתקדמת יפה. כוחות המורדים הגיעו במצב רוח טוב, הם והנסיך יושבים אחד ליד השני. הסתכלתי על השילוב הזה. עניינם של המורדים הוא שהם לא מקבלים מרות. לא מהנסיך, לא מהליצן, לא מאנשי המלך. הם יודעים שזה הכול משחק, אבל בשביל ארוחת שבת נעימה הם מוותרים קצת. הממלכה די עלובה. למרות שכולם פה בבגדים יפים, בגופים רחוצים, בסיפורים חדשים, למרות זה כולם רוצים להיות במקום אחר. וזה נמצא ועומד בחדר הדירה של מיכל, שהיא אמנם לא הדירה הכי גדולה, אבל יש בה הכי הרבה אווירה של בית. כמו במבצר נשכח, אף אחד לא מגיע להילחם בנו, ואנחנו בעצמנו כבר מבקשים לנטוש עמדות ולהמשיך משם. למצוא איש את אהבתו.

אהבה היתה המאכל החסר היחיד על השולחן השבתי, והגדוש. בכל זאת כולנו שבענו כבר אחרי הדג והסלטים. בתצפית רשמתי, אנשים בשבת מתמלאים מהר יותר מביום חול.

לפעמים זה נראה לי כל כך מגוחך שאנשים בוחרים להתעלם מהאמת. היא עומדת להם מול הפנים, אבל הם לא רוצים להפסיד את החוויה אז הם מתעלמים. וממשיכים למלמל ולמלמל על עצמם, לצחוק מאחרים, לנתח את ההורים שלהם, להעלות השערות למה הם לא מתקדמים. אני רוצה גם להרגיש את החוויה, אבל איך אפשר לראות את הסרט כשהאמת כל כך גבוהה והראש שלה מסתיר הכול. היא כמובן לא מוכנה לזוז. חשבתי להגיד את זה לאורן.
שבוע לפני החתונה של אבא. הלכתי לשוק לחפש מה לקנות. זה כבר כמעט חודש לשתיקה ועוד לא מצאתי את האדם לדבר איתו. גם את חיפוש העבודה אני דוחה. הדיבור הפנימי הלך ונחלש ככל שהימים עברו. אבל זה לא חסר לי. נהייה הרבה שקט. הומלס באגריפס דיבר אליי פתאום. העגלה שלו היתה מלאה, בבקבוקים ריקים.

למרות שבסוף גיליתי שיש שם גם שקית במבה. הוא פנה אליי באדיבות והושיט יד מלוכלכת. את תראי שיהיה ערב טוב לכל עם ישראל. בהחלטה לא הגיונית עצרתי. בכיס היה לי שקל עודף מהאייס קפה. גנבים. הנחתי לו את זה באמצע כף היד, יגעיל אותי אם בטעות אגע בו. לא נגעתי. כמו קלף פוקר הנחתי בעדינות בלי לגעת בשולחן. הוא לא סגר אותה. הסתכל עלי, פחדתי שיגיד שזה לא מספיק, שכבר עדיף לא לתת, אבל הוא אמר, את מקסימה. ואת יודעת מה, את צריכה להיות חזקה.

זה לא נגע לי ללב. הוא כולו הפוך. הוא לא איתנו כמו שאורן אומר כשאנחנו נועלים את הדלת כדי שסבא לא ייצא באמצע הלילה בפיג'מה וילך לבתי הכנסת. הוא לא איתנו, ובכל זאת נשארתי שם. הסתכלתי עליו וחייכתי את החיוך החסר, זה כבר יוצא לי מתוך הרגל. זה לא בלבל אותו, ואת גם תהיי אמא חזקה. עם ישראל צריך אימהות חזקות. הקול שלו התנפץ, והוא התחיל לבכות, מן בכי שיעול כזה. יבש.

למרות כל מה שאני, שאין לי כוח לשבורים, התיישבתי לידו על המדרגות. לא קרוב מאוד. יצחק הסביר. אני בוכה כי מה יהיה עם החיילים, חברים שלי מתו, אמר והסתכל עלי לראות ששמעתי. ואז חזר לבכות. אחרי רגע חייך מוזר. למה אנשים מלכלכים את הרצפה. הוא שאל אותי, ואת קבר רחל. לא אמרתי מילה. אני בוכה כי קבר רחל זה מקום חשוב, עם ישראל צריך לשמור עליו, בכה קצת ושוב חייך.

את רוצה במבה, שאל אותי במבט של אבא לילד קטן, מנסה לשכנע. הוא שלף מתוך העגלה שקית במבה. לא רציתי במבה. בטח שלא מיצחק המלוכלך, זאת היתה במבה של חברה זולה. כזאת שרק חרדים קונים. הוא הושיט לי את השקית. את צריכה לאכול, ולהיות חזקה. כולנו צריכים להיות חזקים למרות שזה קשה מאוד. לא לקחתי את הבמבה. לא רציתי להגיד כלום, הסתכלתי על הרצפה. אחרי שבכה שוב אמר, את רוצה להיות חברה שלי. קמתי משם סופסוף וחזרתי לדירה.

מחר החתונה. אני אלבש חולצה לבנה וחצאית קצרה. רק החולצה חדשה.

שכבתי על הצד. מבט לקיר. חשבתי שאין אדם ששווה לדבר אתו. אחר כך המחשבה שתקה. זה לא כאב לי. הקיר היה קריר. שלחתי יד לגעת בו. התקרבתי עוד, הראש כמעט נגע. בקצות אצבעות ליטפתי אותו, כמו ראש של ילדה קטנה, ועצמתי עיניים. זה לא שאנשים לא מעניינים. מעניינים. אז אני מקשיבה, אבל בשביל מה להוסיף. נעימות כיסתה את כל הגוף, לרגע היה נדמה לי שהקיר הוא זה שמלטף אותי בקצות האצבעות שלי. שהשיחה פשוט תתבקש ככה שאי אפשר יהיה לשתוק עוד. מראות חלום כבר התחילו מטפסים. אני רוצה שמישהו ירצה לשמוע אותי. לא רוצה לדבר רק כדי להישמע. אז בינתיים אני שותקת. עוד.

החצר של האשה החדשה של אבא יפה. היא מוארת במנורות קטנות כמו בסרטים. דשא סינתטי. עשרה שולחנות ערוכים לבן. גביעים שקופים. צלחות. סידורי פרחים כחולים. יש ניסיון לעשות מזה עניין. להפגין. אנחנו האורחים. הקהל של ההצגה הזאת.

מרחוק אני רואה את אבא עומד ומדבר, בחולצה ורודה. הוא לא נראה לי הוא. הוא גם לא נראה שמח. אני נזכרת בלוויה של אמא. ערב כמו זה. קיץ. המנורות בבית הקברות בכפר סבא, עצים מסביב, חברים של ההורים, והיתה איזו חגיגיות באוויר כשהורידו את אמא לקבר. סבא לא איתנו. הגיע עם העובד הזר שלו. הוא יושב. מסתכל במבט לא ברור על שרשרת המנורות התלויה בין העצים. למה הביאו אותו. סבתא דווקא חיה מתמיד. מסתובבת.

למרות השמלה החדשה שקנתה כדי לכבד את אבא ואשתו החדשה והמפגן, ולמרות ההסתובבות הזאת שלה אני רואה כמה היא עצובה. היא מחכה שזה יסתיים. היא כבר מזמן מחכה שהכול יסתיים. נמאס לה. זאת דעתי. סבתא היחידה שדיברה בלוויה של אמא. אמרה, חגית היית כמו בת בשבילי. אנשים בטח רצו לבכות, אבל היו המומים מדי. אני זוכרת איך חשבתי שפשוט לא נעים להם לעשות רעש ככה בלילה בכפר סבא כשמסביב בתים, ואנשים ישנים.

סבתא באמת אהבה את אמא. יותר משאהבה את הבן שלה אני בטוחה, והיא כואבת אותה יותר מכולנו. בכל זאת קנתה שמלה חדשה. אני לא מתקרבת לאבא. אני עומדת מרחוק. אם ייגשו אליי אחייך כמובן. אבל אף אחד לא ניגש. אבא נראה כמו בדיחה. אני מסתכלת. כולם נראים כמו בדיחה. מה חוגגים פה. זה הרי כל כך ברור שזה לא זה.

האשה החדשה ניגשת למיקרופון ומבקשה מכולם להתקרב כדי שנתחיל בטקס. אני חושבת ללכת, אבל עוצרת. אני נעמדת מרחוק. אורן דווקא מתקרב. אורן אולי השמח מכולם על האשה החדשה. הוא אמר כמה פעמים. אנחנו אלה שנסבול אם אבא לא יתחתן. תראו את סבא, אבא הולך בדיוק לשם ומי יטפל בו. אורן היה מאושר למסור את אבא לטיפולה של העובדת. אשה זרה בשמלה לבנה ושיער אסוף. דמעות מילאו אותי מלמטה עד למעלה. שילך אמרתי לעצמי. אלה החיים שלו.

שירותים לבנים. סבון טבעי. נכנסתי מהר. הורדתי את המים שלא לשמוע כשאבא אומר את המילים שירגשו את כולם. לא לשמוע את הכוס נשברת. מעניין מה הוא מרגיש. מי יודע. בכיתי קצת בלי קול. ניגבתי בנייר טואלט. ריחמתי על עצמי מאוד, והוספתי לבכי הזה את כל מה שיכול היה להתאים לאותו רגע. הורדתי שוב את המים. ואז התחלתי לצחוק. כי ראיתי את עצמי במראה הנקייה, אף אדום, עיניים רטובות, נראית בדיוק כמו הילדה שהייתי, איך כל שבת ארוכה בקיץ, תמיד אחר הצהריים היה ריב, והייתי נעלבת ורצה ונועלת את עצמי בשירותים, וכמה אפשר לבכות שם, וכבר כשרציתי לצאת ולחזור לשחק, לא ידעתי איך, איך יוצאים אחרי ההתבצרות העקשנית.

וכמה פעמים נרדמתי שם, על השטיח במקלחת. הביך אותי לחשוב שאני ככה בוכה בשירותים בבית שלה. אם צוחקים עליך מהשמיים לא תצחק, סבא היה שואל. אמר שלא הלך לו כלום בחיים. תצחק, בטח תצחק, אחרת זה יעליב אותו למעלה. סובבתי את המפתח, אבל נשארתי עוד בפנים. אני חייבת להגיד משהו. השתיקה כבר כבדה עלי. היא מייבשת את הכול. מצאתי עצמי מורידה שוב את המים. אולי להשתיק את המחשבות האלה הבוגדות, אבל הן המשיכו. הכניעה השתלטה. פתחתי את הדלת ויצאתי.

המוזיקה כבר ניגנה משהו שמח, וכולם הסתובבו מחויכים ונישקו זה את זה. התיישבתי ליד סבא, הוא עוד הסתכל על שרשרת המנורות. מזגתי כוס מים. גם לסבא מזגתי. הסתכלתי עליו ואמרתי, יפה נכון? מאוד יפה הוא ענה. מאוד יפה.

תמר שילה

הסיפור הגיע לשלב הגמר בתחרות "פרס ספיר ליצירה צעירה" של המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. הזוכה יוכרז באירוע חגיגי ב-8.11.

פרטים על אירוע הכרזת הזוכים אפשר למצוא כאן
מידע נוסף על התחרות ניתן למצוא באתר המכללה האקדמית ספיר.
כתובת ליצירת קשר: pras@sapir.ac.il
משרדי המחלקה לתרבות, יצירה והפקה: ccp@sapir.ac.il או 077-9802423