בכל העולם שמחוץ לבשר שלה היה ריח אפור ותשוש, וערגה עמדה בסוף התור לקו ארבע ארבע ארבע שנוסע מירושלים לאילת דרך כל התחנות שיש בישראל, וכל האגזוזים השחורים שהיו שם הפיחו עליה פחמן דו חמצני רשע וחמוץ. בכניסה לאוטובוס, ליד המדרגות, התווכח הנהג עם סודני שחור בשר על מחירו של הכרטיס לאילת, וערגה חשבה שרק אנשים שקופים שמים לב לאנשים שקופים כמותם, הנה, עובדה, ממנה הנהג התעלם.
האוטובוס היה צפוף וחם, וערגה סקרה את האנשים המיוזעים והמלוכלכים שהיו בו במהירות. היו שם כמה נערים קטנים וחומים שנסעו להתהולל באילת, וכמה משפחות מרובות שנסעו לנפוש בים המלח, וכמה תיירים אמריקאיים מבולבלים שנסעו לשביל הנחש במצדה, והיו שם, באוטובוס, גם כמה עולי רגל ריינבואיים, ואליהם נמשך הבשר הלבן שלה, עם כל רימות הטובות שבו, כי אליהם היא נוסעת, ולמה לא לדבוק בהם כבר עכשיו אם אפשר.
בסוף היא התיישבה ליד אשה שמנה ושזופה ויפה ומגובבת, עם גווילים אדומים ושני תינוקות קטנים, והאשה הסתדרה במקום שלה ליד החלון ואמרה לערגה, בואי, בואי, אני שמחה שאת יושבת לידי ולא מישהו אחר, וערגה חייכה ואמרה לה, מה, למה, והאשה אמרה, כי את נראית נחמדה, ולא מתחשק לי שמישהו לא נחמד יעזור לי איתם, וכשהיא אמרה את זה היא הגישה לערגה תינוק אחד, שמנמן ושזוף, וערגה שנבהלה מהתינוק ומהווסת שלה שיום אחד תיפסק, תפסה אותו כמו סיר מפורצלן ואמרה לאשה, אני לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה, מצטערת, אבל האשה דחפה את התינוק בגסות לחיק החם של ערגה, קרוב לרחם, ואמרה, ממי, לא אומרים זה על תינוקות, וערגה צחקה במבוכה, והתינוק הצטנף בה והתכרבל, וערגה נשמה אותו ונשנקה, כי היה לו ריח רך וטוב של עיזים.
אז מה, את לריינבואו, שאלה השמנמנה, וערגה צחקה ואמרה לה, מה, כדי להרוויח זמן, ומיד ענתה, כן, כן, איך ידעת, והשמנה אמרה, כי את יפה, ואז נאנחה והוסיפה, רק אנשים יפים הולכים לשם, ואחר כך היא נאנחה ואמרה, אוחחחח, יהיה לך טוב שם, יהיה לך טוב שחבל על הזמן, וערגה חייכה והשמנה ליטפה אותה ואמרה, את תראי, את תראי, משהו בך ישתחרר, הכול שם כמו קסם, וערגה ליטפה את התינוק של השמנה שישב לה על הרחם ושאלה, מה את גם באה לריינבואו, והשמנה אמרה, כן, אבל קודם אני צריכה לזרוק את השניים האלה אצל אבא שלהם בעין יהב, וערגה הנהנה וחייכה, למרות שלא היה לה מושג איפה זה עין יהב, וליסה שהבינה הכול אמרה, עין יהב זה ממש ליד איפה שהריינבואו, כולם מתקלחים שם, לא משנה, את כבר תראי.
***
וכשהאוטובוס התחיל לנסוע הזרוע הלבנה של ערגה נגעה בזרוע השמנמונת של ליסה, וליסה אמרה לערגה, נעים מאוד, אני ליסה, ולשני המלאכים האלה קוראים יהל וחורש, וערגה אמרה, נעים מאוד, כי באמת היה לה נעים שם, ומיד הוסיפה, אני ערגה, וליסה חייכה אליה ואמרה, וואו איזה שם, ערגה, יושב עליך פיקס ערגה, וערגה רצתה לספר לליסה שהיא שונאת את השם שלה, ושהוא גדול עליה באלף הקשרים, אבל במקום זה היא הצביעה על התינוקות ושאלה, הם תאומים, וליסה אמרה לה, כן, ונאנחה, ומיד אמרה, פעם הם היו שלישיה, וערגה בלעה רוק והביטה בתינוק שישן לליסה על הבטן, יהל שמו, ואמרה, יו, אני מצטערת לשמוע
וליסה חייכה וליטפה את יהל ואמרה, אבל אנחנו לא עצובים, נכון יהלי מתוקי, וערגה חייכה במבוכה וליסה שנישקה את יהל בעורף פנתה לערגה ואמרה בקול רציני ושקט, אני ומישי, הבן זוג שלי, עשינו הרבה טיפולי פוריות כדי שהם יגיעו, וכשסוף סוף קיבלנו את הבדיקות הריון, וראינו שיש לי בבטן שלושה תינוקות קטנים, ישר הרגשתי שמשהו הולך להסתבך, ובאמת בשבוע העשרים קראו לנו לבדיקה ובסוף שלה אמרו לי שאני צריכה לעשות דילול, וכשהיא אמרה דילול, ערגה נזדקפה, ובוורידים שלה היה דם כהה, כמעט סגול, ובפה שלה היה טעם של דברים סמיכים ויבשים, וליסה נאנחה, וערגה בלעה רוק ושאלה בבהלה ובעיניים בורקות, מה, מה זה אומר, דילול, וליסה ליטפה את יהל ואמרה בעצב, דילול זה להפוך שלישייה לשניים.
מעבר לבגדים שלהן ולזכוכיות של האוטובוס כבר היו גבעות דהויות של מדבר צר ונמרץ, ועל הגבעות שלו גרו בדואיות יצריות שלא עוברות טיפולי פוריות או דילולים, וליסה אמרה, לאויבים הכי גדולים שלי אני לא מאחלת את מה שאני עברתי שמה בדילול, וערגה אמרה לה, זה כאב לך, וליסה אמרה, שחטו לי תינוק, בתוך הגוף, יש דבר יותר כואב מזה, וערגה נאנחה, כי מה אפשר לומר, וליסה המשיכה ואמרה, אבל בזכות המוות שלו הם חיים, בזכות הדילול יש לי שני תינוקות יפים ונושמים, נכון יהלי.
ואחר כך היה קצת שקט, וערגה שנראתה טרודה אמרה, סליחה שאני שואלת אבל איך הם ידעו איזה תינוק לדלל, וליסה אמרה לה, האמת שאני פשוט אמרתי לרופא, אל תגיד לי אם יש לי בנים או בנות, פשוט תעשה מה שאתה צריך ותן לי ללכת, ואחרי הניתוח שמעתי במקרה איך שתי אחיות מרכלות עלי ומדברות על זה שהיו לי בבטן שלושה בנים, ככה שזה לא באמת משנה.
בפה של ערגה היה הרבה רוק והרבה שכול, וערגה בלעה אותם יחד, והביטה בכל הגופות של כל האנשים שנחרו ונשמטו סביבה, ובראש שלה היו מחשבות שלאנשים שהולכים לריינבואו בדרך כלל אין. ליסה הביטה בחלון בשקט כשערגה שאלה, תגידי, זה נחשב הפלה מה שעשית, וליסה שהקיצה מעצמה אמרה, מה, הדילול, ברור שזה נחשב הפלה, עברתי את כל הוועדות, כמו כולן, וערגה שאלה, מה, איזה וועדות, וליסה אמרה לה, מאמי, בישראל כדי לעשות הפלה צריך לעבור ועדה, וערגה אמרה, ועדה של מי, וליסה אמרה, ועדה של המדינה, וערגה נזכרה איך ממש לפני שבועיים, אחרי הסקס שהיא ויואל עשו, היא לקחה פוסטינור, שזה כדור שהופך תינוקות לחומצות ורודות שנספגות במגנים תחתונים עבים, ואיך שום ועדה לא התערבה לה ברצח הקטן ההוא.
ואחרי כמה דקות ארוכות התינוק שעל ליסה התעורר והתבכיין, כי לא עשו לו דילול, וכמה אנשים שהרעש הציק להם צקצקו ונאנחו. ליסה לא היססה לרגע. היא שלפה את הציצי הענק שלה, ככה, אמצע האוטובוס, בלי להתבייש, והצמידה את הפה של חורש לפטמה שלה, באגרסיביות, כאילו שנשיונל ג'יאוגרפיק, וחורש, בלי להתבלבל, התחיל לינוק מליסה את החלב הכנעני שהיה לה בשדיים, והחלב היה חם וטוב וחלבי וכשר פרווה וסמיך, ויהל, שהיה על ערגה, הריח את החלב המתוק והחמוץ, והתעורר גם הוא בבכי אדיר, וערגה נבהלה וניסתה להסות בו, לשווא, כי ליסה שלפה בשנייה אחת את הציצי שנותר לה, קטפה ממנה את חורש והסבה גם אותו אל שדה השני.
וככה היא ישבה שם, ליסה, כמו אלת פריון מסופוטמית, עם שני תינוקות יונקי שדיים מגורגרים, והחלב שהם בלעו ניגר מדי פעם מהפיות שלהם, וזרם במורד גבעות הבשן החומות והמתפקעות, ורחשי היניקה והזרזוף הלכו והעצימו, וערגה הביטה בדממה ועם רוק יבש בפה באשה שהיניקה מולה, וכל המיתולוגיות שבעולם פכפכו בה אל מול השדיים המפוארים של ליסה, והציצים של ערגה היו יבשים וצחיחים וזקורים, טיפה של חלב לא היתה בהם. על כל פנים, ליסה היניקה והיניקה, ואחרי כמה דקות היא אמרה לערגה בשקט ומתוך חיוך מר ושחור, נו את רואה, אם היה לי פה עוד תינוק אחד הייתי מסתבכת.
***
בסוף האוטובוס עצר, וערגה ירדה ממנו בתחנה הנכונה, כי ליסה אמרה לה, וכשהיא ירדה ליסה נישקה אותה בלחי ואמרה לה, ביי מתוקה, נתראה, וערגה ששמחה שמישהו זר נוגע בה ככה יצאה מהאוטובוס אל המדבר, שהיה צהוב וחנוק וסמיך ומטוגן ויבש ולא ממוזג, וליד התחנה היא ראתה שלט קטן ומאובק שמישהו כתב עליו עם צבעי פנדה את המילה ריינבואו באנגלית, וליד הריינבואו היה חץ שהצביע על שביל עפר לבן, וערגה ידעה שהשביל הזה ייקח אותה למקום שאליו היא רוצה להגיע, ובגוף שלה היא הרגישה צמרמורת שיש לפעמים כשמשמעות, בבקו"ם כשמתגייסים, נניח, או ביום הראשון באוניברסיטה, והכול קרה, וערגה הלכה כי קרה הכול
וכשהיא הלכה האצבעות הלבנות שברגליים שלה התנפחו לה בתוך הכפכפים הירוקים, כי הגוף הלוהט שלה ניסה לקרר את עצמו, וגופות בריאים שמתחממים מזרימים את הדם הסמיך שמפכפך בהם לקצוות שלהם, כדי שהוא יתקרר, וערגה שהמשיכה ללכת הביטה על כפות הרגליים האירופאיות והלבנות והמתנפחות שלה, שהיו זרות כל כך לבדוּאיוּת הזאת של המדבר, וטבעת הכסף הדקיקה שהיתה לה על אחת האצבעות ברגליים השתנקה מרוב עור, וערגה הבינה שזה הגוף שלה שדוחה מעליו את כל מה שחיצוני לו, כי זה מה שעושים גופות כשהם מגיעים לריינבואו
ובקצה של השביל היתה סוכה קטנה עם שלט בצבעים דהויים שמישהי מתולתלת עם שיערות סמיכות בבית השחי כתבה עליו וֶולקַאם הוֹם באותיות צבעוניות, בעברית ובאנגלית, וליד הסוכה היו עשרות מכוניות, והמכוניות היו מגוונות ושונות זו מזו, חלקן של עשירים וחלקן של עניים, ועל כולן היה דוק רך וזהוב של אבק מדברי, והדוק הזה השווה בין המכוניות והלביש את כולן בהזנחה צנועה ומתאמצת, והסוכה היתה נטושה ומלוכלכת, אבל היתה בה מדורה קטנה שדלקה, ובתוך המדורה היה סיר קטן עם עשבי תיבול מדבריים ומים חומים, וערגה הביטה בתוך הסיר שהיה מפוייח ותפל ולא סטרילי, ובלב שלה צמחו קוצים חדים של היגיינה ושל חשש.
וכשהיא הגיעה לשם, לריינבואו, להיכל האהבה והרוח, הבשר שלה בער מרוב תנועה והבריק מרוב זיעה והתחספס מרוב אבק, והעור שלה התמלא בדוק צפוי של נגב ושל חשק ושל טרו סלף, וערגה הביטה בכפות הרגליים שלה, שהיו לבנות מאבק ותפוחות מדם, ועל נביעות הזיעה הקטנטנות שבקעו בלייב מתוך הקרום היבש שהיה עליהן, והפכו לעיגולים קטנטנים, והאפקט הדלמטי הזה של העור שלה ריגש אותה, כך שמשהו בה התחדש.
ומחוץ לעור שלה ולאבק היו המון ישראלים עם יצרים מתבקשים ועם שיערות ופצעונים קטנים בישבן, והאנשים האלה התקרבו אליה והתעניינו בה וחיבקו אותה ושאלו אותה שאלות ולקחו ממנה סיגריות וערגה ענתה לשאלות שלהם והתמסרה לחיבוקים שלהם וישבה במעגלים שלהם, והמראה שלה היה מרענן ועסיסי כי הקרום של האבק שהיה שם על כולם היה עבה וסמיך וצרוד מכל הימים שהם כבר שם, והקרום של ערגה היה רך ותמים ומבוהל ומתוק, וכולם חמדו אותה, אותה ואת הרגליים החלקות שלה, ואת הריח הטוב והנקי והחריג שלה, ואת תרבות המערב שנדפה ממנה, וערגה חמדה את כולם בחזרה, והעיניים שלה ננעצו בנשים עם שיערות על הרגליים ובגברים לא מגולחים בלי תחתונים, והלב שלה ידע שעכשיו זה אמיתי.
* * *
הלילה ירד על הנגב לאט, וערגה, שלעסה את האוויר היבש, החם והחצוף, כמו שפרות לועסות חציר, התכסתה כמו כולם בחושך, והחושך דווקא הקל עליה כי בחושך לא רואים, ובחושך לא חומדים, ובחושך פחות חם, ובחושך אפשר לחטט באף, ובחושך אין זבובים, ובחושך אין צלופחים ואין רימות ואין שבלולים ואין אמהות מניקות, ובחושך ניתן להעלות גירה בלחש. לאט לאט הגוף שלה נרגע והטבעת שהיתה לה על כף הרגל הפסיקה לחנוט, כי הכול כבר היה רפוי ודק, כמו שלפעמים כשחושך.
ואחרי כמה דקות כאלה של רפיון, היא שמעה מרחוק צעקות איומות, פוד סירקל, פוד סירקל, והצעקות הגיעו ממדורה ענקית, ומסביב למדורה היו המוני אדם, וההמונים היו ישראלים וצעירים ושזופים ומאובקים, ומכולם נטפו טללים של נעורים עבריים, וכולם ניגשו למדורה שבערה, וגם ערגה ניגשה לשם, והשתלבה במעגל שהמה והמהם, ושני גברים זרים אחזו בידיים הלבנות שלה, והיא אחזה בידיים שלהם בחזרה, וכולם שרו שיר שכולם הכירו חוץ מערגה, והשיר היה באנגלית וכולם שרו אותו עם מבטא ישראלי כבד כי אי אפשר להסתיר הכול
וכל העיניים של כולם היו עצומות, חוץ מהעיניים של ערגה, ועל כולם, גם על ערגה, היו כתמים מתרצדים של אש כתומה, וערגה, שלא עצמה את העיניים לשנייה, נשארה מחוץ לרגע, כי בגוף שלה היו את כל השרצים הציניים שההורים שלה והמורים שלה ושאר העולם הזה טמנו בה כל השנים, ושני הגברים שהיו לצידה היו ברגע, ברגע ההוא ממש, כלומר, ולאחד מהם אפילו ירדה דמעה מהעשן של המדורה, וערגה רק חשבה על הידיים שלה שמזיעות שם בתוך הידיים שלהם, ועל השחי שלה שבטח מוציא כבר קצת ריחות חמוצים מכל היום הארוך הזה, ועל התיק שלה עם הפלאפון והכסף, שנשאר במאהל איפה שכולם, והמחשבות האלה שלה שחנקו אותה כשכולם התרגשו היו כמו סנט מוריץ נגד רגש, כך שמשהו בערגה נאטם, ולא בפעם הראשונה, כי ערגה אף פעם לא ברגע.
בסוף השיר נגמר, וערגה ניסתה לשחרר את הידיים הלחות שלה מהגברים הזהובים, אבל הם עוד תפסו בה, ולא נתנו לה להרפות, ואחד מהם, זה שעמד מימינה, גם הסתכל עליה וחייך חיוך מוזר, כי באמת כולם המשיכו לעמוד במעגל ולהחזיק ידיים, בשקט מוחלט, והשקט היה נורא וצפוף ומלוח ושחור ובשרני ונוקב, כמו ששקט יודע להיות לעיתים, וערגה שמעה את הפצפוצים של המדורה ואת הנשימות של הגברים שאחזו בה ואת הנביחות של הכולבים שהגיעו מהאופק, וכל השקט נכנס לה לריאות, ומיד יצא מהן. ככה זה כשנושמים.
ואחר כך הזמן של השקט נגמר, וכולם התיישבו, ומלאכים טובים ריחפו בין כולם וחילקו אוכל פלוצים חם וטבעוני ומלוכלך ואמיתי וקטנייתי ומונבט, וערגה אכלה את האוכל ודיברה עם הגברים שאחזו בה זה מכבר, לאחד קראו מיכאל ולשני קראו רפי, ושניהם היו יפים וצעירים, ושניהם גרו בגליל, בחנתון, ושניהם היו הומואים ולשניהם היתה תינוקת קטנה שישנה בצילייה עם עוד הרבה תינוקות אחרים שהיו שם
ואחרי כמה דקות של שיחה נעימה, כשכולם כבר סיימו ללעוס ולבלוע, מיכאל ורפי לקחו את ערגה אל החושך, ורפי הוציא כדורים קטנים ולבנים ומלוכלכים ומתפוררים שהיו בתוך נייר כסף מקופל בכיס של הג'ינס שלו, ושלושתם הניחו את הכדורים מתחת ללשון, והביטו בירח שהיה כבר בשמיים, והירח היה פגום וקטן ובהיר ומבוהל ומתבקש, כמו ערגה, ורפי אמר לערגה ולמיכאל, בואו נשכב על הרצפה ונסתכל על הכוכבים, וערגה הנהנה ונשכבה על האדמה החמימה, והשיער שלה התפזר על כל האבק, אבל ערגה לא חשבה על כל הלכלוך שדבק בה, ולא על הזיעה, או על התיק, או על האונס הממשמש. לא, ערגה היתה ברגע, ברגע ההוא ממש
והגוף הרך שלה התמלא בכוכבים ובצלופחים טובים, והשמיים השחורים התמלאו בכוכבי ים ובנתזים של חלב אם ובשרימפסים קטנים ומרשרשים, והידיים של רפאל ושל מיכאל ליטפו לה את הגוף שלא הרגיש כלום, והמכנסיים הקצרים שהיו עליה ירדו ממנה והתמלאו בשבלולים רכים וקטנים וחמים ולחים, והגופייה הבהירה שלה גלשה ממנה, יחד עם החזייה, והתמלאה ברימות ובכנימות נפלאות, ורק הכפכפים הירוקים נשארו לה על הגוף הלבן והצעיר והמחולל, כפכפי באמפרס, שעושים מסאז' לכף הרגל, ומתאימים את עצמם לגודל שלה. אני קניתי אותם מחבר שלי, שמייבא אותם מסרי לנקה, בשמונים שקל, אבל בחנויות הם עולים תשעים ותשע.
בהתחלה היא עוד הרגישה איך הטוסיק שלה נוגע באדמה היבשה, ואיך הגב שלה מתמלא באבק ובעפר, אבל מהר מאוד הכוכבים והצלופחים עטפו אותה, וגברו על כל ההבל הזה, שאין שפל ותפל ממנו. מיכאל ורפאל הרימו את ערגה מהקרקע, וחדרו אליה וינקו אותה וליטשו אותה וטחנו אותה, מכל הכיוונים, כדרכה, ושלא כדרכה, וערגה זעקה את הניכור שבה ואת האורגזמות שלה אל השמיים, שנמלאו גם הם בצעקות שחורות ובכוכבי ים אדומים עם פיטמות לבנות, ורפאל חדר למיכאל שחדר לערגה וערגה נישקה את רפאל שנישק את מיכאל שבא על ערגה, ובת קול שיצאה מהשמיים, פילחה את הכול ואמרה, להחריב עולמי באתם, חזרו למערתכם, וכל הצלופחים והחלזונות והרימות והצלופחים והכוכבים המהמו רחשים דתיים, וערגה חשבה, מימיני מיכאל ומאחורי רפאל ועל ראשי שכינת אל
ובפה שלה היה טעם של דם, כמו שיש כשחוט דנטלי מתפספס, והתחת שלה שרף מאבק ומיובש, והלב שלה דפק והלם וגעש, כאילו שהכול אמיתי, כאילו שהכול ממש, ומיכאל הזיע והשתנק, ורפי אמר כל הזמן, יא אללה, יא אללה, וערגה השתעלה מרוב בדידות ומרוב חשק ומרוב עפר, וכל הזומזומים שבעולם סירקו את העור שלה מבפנים כאילו שרבי עקיבא, והכפכפים שלה נפלו והטבעת שהיתה לה על הכפה נשמטה, ובסוף זה נגמר, כמו שהכול נגמר בסוף.
ערגה נשכבה על הארץ ושני הגברים התלבשו והתרחקו ממנה כדי לפרק זה את זה אל תוך הלילה ואולי גם כדי לדאוג לשלומה של הבת שלהם, טפת שמה, וערגה התקפלה והתפלשה באדמה הלבנה, ואחרי כמה דקות ארוכות היא קמה והתלבשה, לאט ובזהירות, כדי לא להחמיר את מה שכבר, ובראש שלה היא חשבה, איפה שמתי את התיק, איפה הפלאפון שלי, כי הרגע נגמר, וכשרגע נגמר מגיע רגע אחר חדש שצריך להתייחס אליו, וערגה אף פעם לא ברגע
והכול היה שחור, גם החושך, וגם הבשר, וגם הנפש, וגם הרימות והצלופחים, והדבש, וערגה שקעה בכל האופל הזה, והלשון שלה שרפה מכל מה שקרה, והגוף שלה נאנח והלם והתפתל, כמו שקורה לפעמים אחרי שדברים איומים קורים, או כשנתקעים באמצע רכבת הרים באיזה לונה פארק עם מתקנים ישנים, וככה, פחות או יותר, הלילה ההוא נגמר.
הסיפור הגיע לשלב הגמר בתחרות "פרס ספיר ליצירה צעירה" של המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. הזוכה יוכרז באירוע חגיגי ב-8.11.
פרטים על אירוע הכרזת הזוכים אפשר למצוא כאן
מידע נוסף על התחרות ניתן למצוא באתר המכללה האקדמית ספיר.
כתובת ליצירת קשר: pras@sapir.ac.il
משרדי המחלקה לתרבות, יצירה והפקה: ccp@sapir.ac.il או 077-9802423
