אוכל, שתייה, גבר, אישה

מאת:עמרי הרצוג
שתפו

כמה מעט הנאה מזומנת לנו בחיינו. כשאני מביט על חיי היומיום שלי, של מקורביי וחבריי, הלב נחמץ. שעות היממה מוקדשות לתביעותיה כפויות הטובה של העבודה הקשה: יש לעבוד במשרד, במפעל או בבית-הספר. ומאוחר יותר צריך לעבוד בגידול הילדים ובדאגה לרווחתם. צריך לעבוד על הזוגיות וצריך לעבוד על הגוף כדי שיישאר בריא ופעלתן. צריך לעבוד על חיי הרוח, שיתעשרו, וצריך לעבוד כדי לשלם את חובות המעגלים המשפחתיים והחברתיים.

האמת העצובה היא שכבר מגיל צעיר נוגש בנו המיתוס המוסרי לפיו ראוי לזנק חיש מן המיטה עם צלצולו של השעון, ולמהר לעשות דבר מה מועיל: לעבוד, ללמוד, להסתדר, להרוויח, לדאוג. ומעט מאוד הרשאה תרבותית ניתנת להנאה מופקרת, אנוכית, שלא באה להשיג דבר מלבד סיפוק דעת ולב. הנאה כזו היא אויב שניצב מול חניתותיו המחודדות של רגש האשמה, הסוכן רב-הפוטנציה של העידן הקפיטליסטי. את השעות המבוזבזות יש להשלים; את הקלוריות המיותרות יש להוריד, על התענוגות יש לשלם.

בתוך הרעם הלא-פוסק הזה, המאמלל, יש לדבר בשקט, הרחק מאוזנם הכרויה של היועצים, המנהלים, המדריכים והמפקחים שאחראים על תפוקה ויעילות. יש לדבר בזכות הבטלה: בזכות השקט, המחשבה המטיילת, שיחת הרעים, השתייה הנינוחה, הארוחה העצלה ועצמאות הרוח.

ולדבר גם בגנות "התזונה" והרגלי האכילה שמלווים אותה; בגנות מה שמדוד, מוסדר ומפוקח עד לזרא. יש לדבר בזכות הארוחה המלאה, הכבדה, העשירה, הטעימה; בזכות ההשתרעות המאושרת שמגיעה אחריה, מלווה בפרימת כפתור או בשחרור החגורה; בעצלות מעורפלת וקהה, שמנחה המיית הבטן התפוחה ותהליך העיכול האיטי, שמשרה קיהיון משמח על הגוף ועל הדעת.

כשהאוכל הפך ל"תזונה"

כי ראו כיצד הפכה האכילה ל"תזונה", כמו איבדה את תפקידה המענג לטובת סיפוק צרכיו של הגוף, ותו לא. ראו כיצד נקשרו באכילה מערכי דעת, שנוגדים את העונג שכרוך באכילה ושוללים אותו למעשה. שניים מרכזיים הם, שמונעים מאתנו את תענוגות הסביאה: הבריאותנות והמוסרנות.

הבריאותנות הוא השתלטני שבהם: האוכל הפך ל"מזון", והמזון מכומת על פי מידת הקלוריות שבו, כמות הפחמימות והשומנים. הוא איבד מניה וביה את מהותו החושנית, את העונג היקר, לטובת שעבוד לכלכלה קטנונית ומלאת אשמה, זו הנוכחת מול טבלאות מספרים שמופיעות על אריזתו הממשית או המדומיינת של כל פריט מזון.

על חריגה יש להיענש; משום שצריך לספק לגוף "את מה שהוא צריך", אבות מזון ו-ויטימינים ואנרגיה מדודה, והרבה פחות את מה שהוא רוצה. משום שאם נספק לגוף את מה שהוא רוצה, מזהירים אותנו כל ערוצי המדיה העכשוויים, נאבד את זכויותינו: נהיה שמנים, רופסים, חולי לב, כבדים ועצלים. אך בעיקר נפסיק להיות יצרניים, כלומר: נפסיק לספק את גופינו כסחורה ארוטית, שהבריאות והמיניות משמשים אותה יחדיו.

זהירות, עונג מתקרב

וכך, הארוטיקה הפכה באופן פרדוקסלי לאויבת הרצון והתענוג: בשמה של הפוטנציה המינית (שמשרתת את עקרון העונג), עלינו להימנע מעונג, להישמר מפניו. עד לפני מאה שנים, ולאורך ההיסטוריה האנושית, הפיצול הנוירוטי הזה לא התקיים. דווקא ה"שמן" היה ארוטי במובהק, משום שהוא סימן על גבי הגוף את המעמד הכלכלי הגבוה, שאינו נדרש לעבודת כפיים מתישה וסגפנית.

רנואר

כיום התהפכו היוצרות: העניים הם שמנים, משום שהם לא יכולים להרשות לעצמם מזון דל-קלוריות (שהוא יקר יותר), או את הפנאי הדרוש לפעילות גופנית. הגוף השדוף הפך להיות עדות למעמד נחשק, ואֵרוס האכילה השופעת הפך לאלמנט אנטי-ארוטי במובהק.

וגם כוחות המוסרנות תורמים את שלהם, דרך תרבות הצמחונות והטבעונות, שהופכת (בצדק, בצדק גמור, שלא אסתבך) את המעשה הפשוט של הסעודה לעול מוסרי כבד על כתפיו של הסועד: זעקות השבר של העגלים הנשחטים, דם וזוועה, עתיד כדור הארץ והחיים שמתנהלים על פניו, אכזריות ואבדון וזיהום וגיהינום ממש: כל אלו עלולים לנוח על הצלחת, מוגשים עם כל מזלג לפה.

קינוח? זה מושחת!

האם יש פלא שה"תזונה" הפכה למטלה לא-נעימה? בצעירותי, הורים היו דורשים מילדיהם "לגמור מהצלחת" הגדושה, בגלל "הילדים הרעבים באפריקה". הרטוריקה המטופשת הזו שינתה את מסלולה: כיום, אסור לגמור מהצלחת מאותן סיבות בדיוק. אסור לאכול אחרי שהרעב מושבע, גם אם שלב זה הוא המענג ביותר בארוחה: לאכול שלא-לצורך הפיזי, אלא לשם התענוג בלבד.

הקינוח המושחת (ומה מושחת בו בדיוק?) מגיע בעתו רק לאחר השובע. הוא הפינוק של העודפות, של מה ש"לא נחוץ" ו"לא הכרחי" ולא "בריא לנו". הסגפנות המוסרית והבריאותית המירה את הגודש, וגם את השמחה של הגודש, בהערצת המחסור.

יטענו כנגדי, שגם במידה מדודה של סלט ירקות טמון עונג, וגם בתבשיל קינואה עם נתחי טופו מבושל קיימת שמחה. ייתכן. אולם גם החסידים הנאמנים ביותר של דת התזונה יודו (בחצי פה, כמובן), על געגועים לעוגות שמנת עתירות קמח-לבן וסוכר-לבן, רחמנא ליצלן; כמיהה לסטייק פילה דשן ברוטב יין ולבצקים שממולאים בכל טוב. בהם נטועה שמחה, שהיא ביולוגית לחלוטין; הם מספקים את הטעם, שקהה וניטל מול הגבינה הרזה, הירקות המונבטים ושאר תפלצות המזון הבריא, שנלעסות מתוך כורח פנימי ואמונה בטוב, אך ללא חמדת השפע והעודפות.

הזכות לעצלות

אות הקלון שטבוע בעצלות הדשנה של האכילה מבקש להפוך את החיים לתועלתניים, דחופים ויעילים. קצב החיים המואץ מציע לנו שקיקי תה ירוק לשימוש חד פעמי, תרופות אנטיביוטיקה שמונעות את שעות דמדומי המחלה, ארוחות עסקיות-דיאטטיות, אפליקציות סלולריות ומין חפוז – ערב רב של מנגנונים דכאניים שתפקידם להגדיל את המהירות, התפוקה והאשמה, ולכרסם בהנאה ובעצמאות.

הפילוסוף פסקל כתב: "כל אסונם של בני האדם נובע מדבר אחד ויחיד, והוא שאינם יודעים לשהות במנוחה, בתוך חדר"; חוסר המנוחה – ידידו הטוב של חוסר הדמיון – מייצר תרבות צריכה שאין בה פנאי למחשבה ואין בה הרשאה למרד. התרבות הקפיטליסטית לימדה אותנו שכדי להשיג את האושר עלינו לעמול, להתקדם, להתאמץ ולשקוד; האושר אורב מעבר לפינה ואם נמהר קצרי נשימה לשם ולכאן אולי נשיגו.

המהירות ההישגית הזו סולדת מחלימה בהקיץ, מבטלה או מהרהור חסר מעש; היא אוסרת עלינו להוסיף זרזיף שמנת לתוך הבצק, או קוביית חמאה לתוך הרוטב. כל אלו הם אויביהם של "העבודה" ושל ההספק, של היעילות ושל ה"כושר", שמאמללים אותנו בטרחתם האינסופית.

גם בריאות נפשית היא דבר חשוב

הבריאות, יש להזכיר, אינה רק גופנית, אלא גם נפשית, חושנית ותודעתית. באוכל טוב, גם עתיר כולסטרול, טמון אושר בריא; אושר ממש, שמפעיל את החושים ואת הבלוטות, דווקא משום שהוא בטלני ולא מועיל. הוא מספק איכות חיים בתרבות בריאותנית שמקדשת רק את משך החיים. הוא נטוע דווקא בסגולות השפע ה"לא-נחוץ"; מתינות השיחה ורוגע החשיבה, יופיים של המנוחה, ליטוף-הרגע, חזיונות האמנות ושמחת האכילה מעבר לשובע, שבכולם אין, ולא צריך להיות, אינטרס.

אם נוותר – ולו בארוחת שבת פעם בשבוע, או פעם בחודש, איש איש לטעמו ולדרכיו – על הדכאנות של השעבוד לעול ה"תזונה" ועל משטרת האשמה שמלווה אותה באשר תפנה – ייתכן שנהיה מאושרים יותר. וייתכן מאוד, שאז גם לא יהיה שום צורך בהקניית הרגלי תזונה או באיום הפרעות האכילה. אם נמרוד ברסנים הללו, יווצר חוש מידה אורגני יותר, כמו זה שקיים בשאר התענוגות הגופניים. החופש חסר-האחריות הזה, אי מפוקק-כפתור של שמחה ופיתוי, נחוץ לנו בחיינו, כדי שנוכל לשאת אותם.

גרסה של הרשימה הנ"ל הופיעה במגזין "הד החינוך"


שתפו