אגדות – לא מה שסיפרו לכם

מאת:מאיה צצאשוילי
שתפו

"מעשיות האחים גרים" ראה אור ב-1812, ומאז הפך לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הגרמני ותורגם ליותר משבעים שפות. אנשי ספרות ומחנכים רבים עמדו על טיבן של האגדות, וגם היום הם חלוקי דעות לגבי התאמתן לילדים. לטענתם, מדובר במעשיות אלימות שיכולות לבלבל ילדים ולגרום להם לסיוטים. בנוסף, הן מציגות מוסכמות חברתיות ומוסריות פסולות, ועלולות ליצור את הרושם שאלימות היא לגיטימית.

כשדיסני, תאגיד הענק, לקח את האגדות האלו, הוא הפך אותן לסרטים מצועצעים, כאלו שיעבירו את המסר גם בלי להיות זוועתיים, כמו שהיו האגדות המקוריות. הוסיפו לאגדות צבע, שירים, ציפורים מצייצות ואופטימיות. באגדות המקוריות המוות היה נוכח תמיד. דיסני גרמו למוות להיעלם, אין שם אף סצינה אלימה, ואפילו מותו של מופסה ב"מלך האריות" היה נקי, כאילו הוא מת ללא סבל.

דיסני הבינו ללב ההורים והילדים המפוחדים, וגם רצו להרוויח המון כסף על הדרך. זה עבד להם. למעשה, זה עבד להם כל כך טוב, שאנשים היום עוברים לעולם הבא מבלי לדעת מה באמת הסיפור מאחורי היפהפייה הנרדמת ושלגייה. אז כמובן שהגיע הזמן להרים את השמיכה מעל האשליה המצועצעת, ולהיזכר בסיפור המקורי.

מכירים את טליה?

ונתחיל ביפהפייה הנרדמת; אורורה היפה ישנה במשך מאה שנים עד שהגיע הנסיך, נשק לה, והיא התעוררה. הגירסה שכולם מכירים היא זו בה פיה אחת לא הוזמנה למסיבת הלידה של הנסיכה, ומרוב מרמור קיללה אותה שביום הולדתה ה-16 היא תידקר במחט של גלגל טוויה ותמות.

פיה אחרת הצליחה להפוך את המוות לתרדמת בת מאה שנים. אורורה נדקרה, נרדמה יחד עם כל הממלכה, וכעבור מאה שנים הנסיך הצליח לפרוץ את חומת הקוצים, נשק לה, ואז כל הממלכה קמה מהתרדמת יחד איתה, והם חיו באושר ועושר. אצל האחים גרים היפהפייה הנרדמת נקראת כך במהלך כל הסיפור, את השם אורורה העניקו לה בדיסני, ובגירסה הקדומה יותר היא בכלל נקראה טליה.

הגרסאות של האחים גרים ושל דיסני מתואמות בסיפור הזה, אך קיימת גרסה שלא הרבה מכירים, והיא נקראת גם "שמש, ירח וטליה", מאת גיאמבטיסטה באסיל. גרסה זו מספרת על מלך שנולדה לו בת יפהפייה. עד כאן הכל דומה. המלך ביקש מיועציו החכמים ומאסטרולוגים לומר לו מה יעלה בגורל בתו, והם סיפרו לו על המחט של גלגל הטוויה.

מאיפה הגיעו התאומים האלו?

המלך הוציא את כל גלגלי הטוויה מהארמון, ובהגיעה לגיל 16 ראתה טליה אישה זקנה, לה היה גלגל טוויה. היא נדקרה ממחטו, ושקעה בתרדמת. המלך נכנס לדיכאון, הוא הלביש את בתו בבגדיה היפים ועזב עמה את הארמון לארמון אחר ביער סודי.

יום אחד, מלך צעיר צד, וכשהציפור שלו ברחה ולא חזרה, הוא הלך לחפש אותה. הוא גילה ארמון סודי, ומצא שם את טליה היפהפייה. הוא לא יכול היה לשלוט בעצמו, לקח אותה למיטה, וביצע בה את זממו. בינתיים הוא חזר הביתה, וכעבור תשעה חודשים ילדה טליה תאומים – בן ובת, שלא היו בכל העולם ילדים יפים מהם.

ומה עם הפיות? כאן הן מופיעות לראשונה, מניחות את התינוקות בחיק אימם כדי שיוכלו לינוק ממנה. כך עברו להם הימים, עד שיום אחד הילד לא מצא את פטמת אימו לינוק ממנה, והגיע בטעות לאצבע שלה. הוא ינק ממנה חזק כל כך, שזה הוציא את הארס מגופה של טליה, והיא התעוררה למראה שני תינוקות יפים, ואולי הנגאובר רציני. היא החליטה לקרוא להם שמש וירח. מקורי.

היה קצת בלגאן, המלכה גילתה עליהם, ניסתה להרוג את כולם אך מתה בסוף בעצמה. המלך, טליה והילדים קיבלו את הסוף השמח שלהם, בדרך מעוותת.

הביאו לי את הריאות והכבד של בתי!

ועכשיו נעבור לשלגייה; שלגייה אכלה מהתפוח, שקעה בתרדמת, וכמו אורורה\טליה – התעוררה מנשיקה של נסיך. דיסני ניסו ליצור גרסה קצת יותר אפלה בסרט בשם "שלגייה והצייד" שנחל כישלון. בגרסה משנת 1812 של האחים גרים, המלכה הייתה אמה הביולגית של שלגייה, והיא רצתה אותה מתה. אבל לא סתם מתה, היא רצתה לאכול את הריאות והכבד שלה, כהוכחה למותה של שלגייה.

בסיום האגדה כל הטוב חזר, האופטימיות ניצחה, ואמה של שלגייה הוכרחה לרקוד בזוג מגפיים אדומים עד מותה. לא נשמע כל כך רע, נכון? סוף נחמד אפילו יותר משל דיסני? אז זהו, שלא. המגפיים האדומים היו מיוצרים מברזל ומחוממים. לרקוד במגפיים אדומים זו התעללות בפני עצמה, אך כשהם מיוצרים מברזל, והריקוד הוא על משטח לוהט – זה הרבה פחות כיף. אמה המרושעת של שלגייה סבלה עד הסוף המר, עוד דבר שדיסני חסכו מאיתנו

אני לא סינדרלה, שמי לא שלגייה

הסרט המצויר של סינדרלה משנת 1950 הוא אחת הקלאסיקות האהובות ביותר של דיסני. מה יכול להיות רע בסיפור שיש בו הכל: אם חורגת רעה, אחיות חורגות מכוערות, נסיך במלוא מובן המילה ומלך לחוץ על נכדים. סינדרלה הייתה עבור ילדות רבות התגשמות כל החלומות: יפה, חרוצה, יודעת לבשל ולנקות ואוהבת בעלי-חיים.

כולנו הזלנו דמעה כשהאם החורגת שמה רגל לעוזרו של הנסיך, והוא הפיל את נעל הזכוכית, שהתנפצה כמו התקוות שלנו לסוף טוב. כולנו נמלאנו אושר כשסינדרלה הוציאה מתחת לסינרה את נעל הזכוכית השנייה, שאף אחד לא יודע איך מכל הדברים דווקא זו נשארה אצלה. סינדרלה נעלה את נעל הזכוכית, והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

הנעל גדולה? תחתכי את האצבעות

אבל מה עם האחיות החורגות? גם הן הרי ניסו להתאים את הנעל לעצמן, גם הן רצו לזכות בנסיך, אך יותר מהנסיך – הן רצו את אהבתה של אמא, את הערכתה, וידעו שאם יתחתנו עם הנסיך, כל חובותיה יימחקו, וסוף סוף היא תעריך אותן. כולנו מוכנים לעשות דברים משוגעים בשביל הערכה, אך בגרסת האחים גרים האחיות החורגות לקחו את זה קצת רחוק מדי.

הן רצו בכל מאודן שהנעל תתאים להן, לכן חתכו חלקים מכפות הרגליים של עצמן, על מנת שיתאימו לנעל הזכוכית. הן הורידו לעצמן בהונות, והדם שיצא להן הוא מה שהסגיר אותן. בסופו של הסיפור, הן מאבדות גם את עיניהן כשציפורים עוקרות להן אותן.

הזומבי הקטנה

ומה עם בת הים הקטנה? גם היא זכתה גם היא לסוף טוב אצל דיסני. אריאל ניצלה מהמכשפה הרעה, וזכתה באריק וברגליים. עולם בני האדם התאחד עם עולם הדגים האנושיים, והכל היה אוטופי. הנס כריסטיאן אנדרסן מתהפך בקברו בכל פעם שמשודר הסרט הזה, לא ככה הוא רצה שהעולם יכיר את הסיפור שלו על התבגרותה המינית של הנערה.

הסוף של אנדרסן לא היה שמח, וגם לא האמצע. בת הים הקטנה קיבלה את הרגליים, אך לא ידעה ללכת, והיה לה קשה להתרגל. כפות רגליה כאבו, היא התייסרה, אבל עדיין רקדה עבור הנסיך. כשהוא התאהב באחרת, הייתה לה ההזדמנות להרוג אותו כדי להישאר בחיים, אך היא בחרה שלא. היא בחרה בחייו על חייה, ונהפכה באותו רגע לקצף הגלים, לא חיה ולא מתה.


שתפו