שואה שלהן

מאת:דב טרכטמן
שתפו

על פי חוקרות פמיניסטיות של השואה, נשים סומנו כמטרה מיוחדת כיוון שהיו "אחראיות" על ייצור דורות ההמשך של "הגזע הנחות". הן הועמדו בפני החלטות קשות, כשרובן בחרו בחירה מודעת ללכת למוות עם ילדיהן ולא להפקירם. היו גם כאלה שבחרו ללדת לידות מחתרתיות ולהמית את ולדיהן כדי להציל את חייהן. התרחשויות אלו זוכות לאזכור מועט ביותר בחקר השואה המקובל, וחלקן נעדרות מהזיכרון הקולקטיבי של השואה. מעשים אלה אינם מהווים חלק מנרטיב הגבורה המקובל, וכן ההבחנה בין מעשים אלו למעשי הגבורה המקובלים מתבררים כהבחנה מגדרית.

במהלך השנים מושג הגבורה הורחב אך שימר את הרלוונטיות של דימוי הגבורה בין אם בגרסתו ההרואית ובין אם בגרסתו הטרגית. הדינמיקה של ייצוג הקורבנות והניצולים גברית ומעמידה את מושג הגבורה כסמל מכונן שמשמר את הבינאריות הפטריארכלית המסורתית: גבורה/חולשה, גבר/אישה. גם נשים שיוצגו כ"גיבורות שואה" עונות לדפוסי הגבורה הגבריים, כמו חנה סנש שהיתה לוחמת.

לתקן את העוול

היצירות הרבות שעוסקות בשואה מייצגות את הסיפור לא מהמרחב הציבורי אלא מהפרספקטיבה המשפחתית. המסגרת המשפחתית מסייעת ליצור מקום של חתרנות והתנגדות לקודים הציבוריים הרווחים, ומפקיעה את הזיכרון הציבורי של השואה משליטתה הבלעדית של ההגמוניה התרבותית והפוליטית, וכן מחלצת את הזיכרון המשפחתי מהשוליים הדוממים ומשמיעה אותו כסיפור זיכרון פרטי.

טלילה קוש זוהר בוחנת את הסצנה המשפחתית שבה נראה לכאורה ציות לחלוקה המגדרית המקובלת: סינדרום הניצולות וזיכרון השואה מיוחס לדמות הנשית (דמות האם), והמוטיבציה (הציונית הראויה לכאורה) להיוולד מחדש לעתיד לדמות הגברית (דמות האב). לטענת קוש זוהר, כותבי הדור השני חותרים תחת דינמיקה זו ומפרקים אותה. הכתיבה הזו אינה מזדהה עם הדימוי הציוני של "היהודי החדש" הגברי והלוחם, אינה מסכימה עם תפיסת "הלידה מחדש" ואינה רואה בהם תיקון. את המשך התיקון מייצרים על ידי ייצוג ספרותי של השואה והניצולים כנוכחים בנוף הישראלי וכחלק מהחברה הישראלית, מה שמתקן את מעמדם הנחות של הניצולים והדרתם התרבותית ויוצר כלפיהם אמפתיה.

אימהות מהעבר, אבות מהעתיד

הקריאה המגדרית של קוש זוהר מאפשרת לשרטט את מערך הכוחות הפועלים בזירה המשפחתית ביצירות. הממצא הראשון הוא שדמות האם מיוצגת כמעט בכל היצירות כניצולה או כנספה ומיוחסים לה הזיכרון והפתולוגיה הפוסט-טראומטית. האם היא גם מושא המיקוד בכל האופציות המגוונות שהיצירות מעלות (משפחה חד הורית, אם ניצולה אב לא ניצול, שני ההורים ניצולים).

לעומתה, האב מיוצג גם באופציות אחרות, כניצול, כבן הארץ, כלוחם ואף כקצין נאצי שניסה להציל עורו על ידי אימוץ זהות של יהודי ניצול שואה. בנוסף, מרבית האבות מייצגים ביצירות את הקשר לעתיד, לקדמה ולחיים חדשים ולא את העבר. במשפחות חד הוריות, היעדרו של האב ניתנת לקריאה כפולה: מחד גיסא, ניתן לפרש זאת כבחירה פואטית שמאפיינת את המשפחה כפגועה ובלתי תקינה, דימוי של אי יכולת להתחיל "דף חדש". מאידך גיסא, בחירה זו יכולה להתפרש כהטלת האחריות לזיכרון השואה על האם.

כשהאבות מתחילים להתערער

בספרות הדור השני לא מעט מהאבות הניצולים שבחרו באופן רציונלי בשתיקה ובחיים חדשים עושים מעבר זמני או קבוע לצד המעורער וחסר האחיזה, למצב של דיסאוריינטציה. הקוטב הטראומטי בסיפורת הדור השני הוא לא רק משכנן של האמהות הניצולות אלא גם של האבות הניצולים. הדמויות הללו ממלאות ביצירות תפקידים של סוכני זיכרון, בעלי התנהגות לא-רציונלית, שלעתים נתפסת כמטורפת, איבוד חלקי או מוחלט של יכולת השליטה בזיכרון ושל השליטה בהתנהגות מקובלת.

הנורמה ההתנהגותית הגברית מיוצגת כראי של התרבות הפטריארכלית: נורמה שמכתיבה איפוק, שתיקה, שליטה עצמית והשתלבות בחיים נורמלים חדשים. החריגה מנורמה זו מסמנת את החריג כאחר, וממילא כנשי, שההתנהגות המוגדרת כבלתי מאופקת, בלתי רציונלית ומטורפת, היא ממאפייניו המרכזיים. סיפורי שואה שלא נתפסו כ"ראויים" ושלא היו בהם אלמנטים של גבורה "גברית" בסטנדרטים של "היהודי החדש" או "הצבר הארץ ישראלי" סומנו בעבר כ"אחרים". ניצולים שלא היו לוחמים או מורדים סומנו כאחרים, כפגומים וכנשיים. הניצולות סומנו כפגועות פיזית ונפשית, מסכנות וחלשות.

הכתיבה של בני הדור השני שקוש זוהר חקרה חתרה תחת התפיסות האלה. הספרים נתנו במה לסיפורים אישיים שלא תאמו את המודלים המקובלים של מהן שואה וגבורה, וניתנה חשיבות לדמות האם – האישה, בהעברת הזיכרון וסיפור השואה, שלא ניתן להתחמק ממנו למרות הבחירה בחיים חדשים ללא זיכרון השואה וה"אחרות".

מי מסוגל להתנגד לנאצים?

איך כל זה קשור לטרנטינו? הסרט "ממזרים חסרי כבוד" לא נתפס על ידי יוצרו כ"סרט שואה" אלא כ"סרט הרפתקאות". טרנטינו הוסיף שמה שחשוב בהקשר של הסרט הוא שהם יהודים אמריקנים, והמציאות היא שרבים מיהודי אירופה לא היו יכולים להשיב מלחמה, אבל האמריקנים כן כי היה להם הכוח הגדול בעולם מאחוריהם. "אמרתי לעצמי שמעולם לא ראיתי סרט על ההתנגדות היהודית בצורה שכזו. החברים היהודים שלי אמרו שהם היו רוצים לראות סרט שכזה”.

אפשר להבין מדבריו של טרנטינו שהטקסט תואם לדימויי הגבורה והשואה שהיו מקובלים בשיח הישראלי שהציגה קוש זוהר. יש התנגדות יהודית לנאצים, יש לחימה, ההתנהגויות שהן "ראויות" ומקבילות לדימוי היהודי החדש והצבר הארץ הישראלי. עם זאת, הוא מסביר שזה התאפשר להם כיוון שהיה להם גיבוי אמריקני להתנגדות, מה שהיה חסר ליהודי אירופה, שרובם הגדול לא יכלו להתנגד בכוחות עצמם. ולעדות – הסרט נעדר איקונוגרפיית שואה. לא נראה בו טלאי צהוב, כתונת פסים, מחנות ריכוז או השמדה, תאי גזים או את שאר הדימויים המוכרים. טרנטינו צדק, זה אכן לא סרט שואה.


שתפו