מובכות לא תרים את ראשה

מאת:אודי שרבני
שתפו

רֵאשִׁית כֹּל, עָלֶיךָ לֹא.

לְשׁוֹנָהּ שֶׁל הַנַּעֲרָה צְרִיכָה לְהַרְטִיב אֶת סוֹף כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת

אוּלָם לִפְנֵי כֵן, עָלֶיךָ לֹא.

לֹא לִהְיוֹת נִמְהַר מְצִיצוֹת, מִיצֵי מַחְשָׁבוֹת

מִיצֵי מְצִיצוֹת.

מְיֻתָּר לְצַיֵּן שֶׁבַּקָּשַׁת מְצִיצָה

פּוֹעֶלֶת בְּצוּרָה יוֹתֵר פְּשׁוּטָה

וְזֹאת דֶּרֶךְ הַלֹּא הַמּוּדָע

שֶׁל הַנַּעֲרָה.

 

עָלֶיךָ לְלַטֵּף אֶת לֶחְיָהּ, סַנְטֵרָהּ שֶׁל מְקֻפֶּדֶת הָרֹאשׁ, לַחֹד לָהּ חִידָה מֵהַסּוּג הַפַּשְׁטָנִי בְּיוֹתֵר מִמִּשְׁפַּחַת תַּרְתֵּי הַמַּשְׁמָע, אוֹ הַמִּלָּה הַנִּרְדֶּפֶת וְזֹאת עִם אַחַת מֵאֶצְבְּעוֹתֶיךָ, אֶצְבָּעֲךָ. לְהַמְשִׁיךְ אֶל פִּיהָ, לְבַצֵּעַ הַמְתָּקַת סוֹד – פִיזִית – עַל שְׂפָתֶיהָ, שִׂפְתוֹתֶיהָ. לְגַשֵּׁשׁ סִדְקֵי קֹר הַמְּנַגְּנִים קְסִילוֹפוֹן בְּעֶזְרַת רִוְחֵיהֶם, רְוָחֶיהָ. לְהַכְנִיס אֶל פִּיהָ אֶת אַחַת מֵאֶצְבְּעוֹתֶיךָ, אֶצְבָּעֲךָ. בְּרַכּוּת, רַכּוּתְךָ. וְאָז, אוֹ אָז, אֶצְבַּע זֹאת תִּשָּׁאֵב עַל יָדָהּ, תְּלֻטַּף עַל יְדֵי לְשׁוֹנָהּ. קָדִימָה וְאָחוֹרָה. לְחַיֶּיהָ יִתְחַדְּדוּ, יִתְרַפּוּ, יִתְחַדְּדוּ וְיִתְרַפּוּ. לִסְתוֹתֶיהָ יִתְרַכְּכוּ. הִיא תָּבִין אֶת הָרֶמֶז. הָאֶצְבַּע מְשַׂחֶקֶת עִם הַלֹּא מוּדָע, מְלֻקָּק, מְלַקֵּק, מִתְלַקֵּק. מְגֹרֶה, מְגָרֶה, מִתְגָּרֶה; עִנְבַּל הַפֶּה זוֹרֵק כָּל מַה שֶּׁחָשַׁב עַד עַכְשָׁו, הַחֵךְ הַקִּדְמִי שׁוֹאֵל לִשְׁלוֹם הַחֵךְ הָאֲחוֹרִי, הַחֵךְ הָאֲחוֹרִי נֶהֱנֶה מֵהַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהַשָּׂפָה מִתְיַחֶסֶת אֵלָיו. וְהִנֵּה, מִכָּאן אֵין מַה לְּהַפְסִיד שֶׁהֲרֵי אִם הִיא תִּדְחֶה אֶת אַחַת מֵאֶצְבְּעוֹתֶיךָ, אֶצְבָּעֲךָ, הִיא, הַנַּעֲרָה, גַּם לֹא תַּמְשִׁיךְ הָלְאָה; לֹא תֵּרֵד לַעֲלִיַּת הַגַּג הַמַּרְתֵּפִית, מַרְתֶּפְךָ. הֲרֵי אִם הִיא תְּסָרֵב לְכָךְ – לְאַחַת מֵאֶצְבְּעוֹתֶיךָ, אֶצְבָּעֲךָ – אַתָּה מִצִּדְּךָ לֹא תִּצְטָרֵךְ בַּהֶמְשֵׁךְ לְהִשָּׁאֵר כְּפוּי רֹאשׁ כְּשֶׁתְּבַקֵּשׁ זֹאת בְּעֵינֶיךָ; פְּעֻלַּת הַסֵּרוּב לֹא תְּנַעְנֵעַ אֶת רֹאשָׁהּ; שְׁאֵלוֹת שֶׁיִּזְדַּקְּקוּ לִתְשׁוּבָה, תְּשׁוּבָתָהּ, לֹא יִשָּׁאֲלוּ; הַנְמָכַת צִפִּיּוֹת לֹא תִּמָּתַח, לֹא תָּרִים רֹאשָׁה; מִשְׂחָקְךָ הַמְכֻוָּן בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמְךָ ­– בְּחִירָה מוּדַעַת בִּשְׁלִילָה בִּשְׁבִיל לֹא לַעֲשׂוֹת עֵין הָרַע – לֹא תַעֲסִיק מַחְשְׁבוֹתֶיךָ, גּוֹרָל בַּקָּשָׁתְךָ; מַסַּע שִׁכְנוּעִים – כָּזֶה שֶׁיָּפֵר אֶת אִי הַדִּבּוּר עָלָיו שָׁמַרְתָּ מִכָּל מִשְׁמָר לִכְדֵי הֶמְשֵׁכִיּוּת הַהוֹוֶה, הַלֵּבַד בְּגַפּוֹ – לֹא יִכָּנֵס לְתָקְפּוֹ. מוּבָכוּת לֹא תָּרִים אֶת רֹאשָׁהּ, מוּבָכוּת לֹא תָּרִים אֶת רֹאשָׁהּ, מוּבָכוּת לֹא תָּרִים אֶת רֹאשָׁהּ. וּבְכֵן, אֵין כָּאן מַה לָּלֶכֶת סְחוֹר- סְחוֹר וּבְשָׂפָה גְּבוֹהָה: כָּךְ פָּשׁוּט לֹא                                תֵּצֵא אִידְיוֹט, לֹא תְּסֹרַב לִמְצִיצָה!

עָלֶיךָ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ קֹדֶם בְּאַחַת מֵאֶצְבְּעוֹתֶיךָ, אֶצְבָּעֲךָ, לְהַחְדִּיר זֹאת לַנַּעֲרָה אֶל הַלֹּא הַמּוּדָע. וְאִם הִיא תִּקַּח אֶת כָּל הָאֶצְבַּע? הוֹ, הִיא תִּקַּח אֶת כָּל הַיָּד! וְאָז, תִּתְעַנֵּג עִם סִיבוּב צַוָּארְךָ וּתְכַבֵּד אֶת הַשֶּׁקֶט. תְּכַבֵּד אֶת הַשֶּׁקֶט וְאֶת אִי הַדִּבּוּר עָלָיו שָׁמַרְתָּ מִכָּל מִשְׁמָר בַּזְּמַן הַזֶּה. אֶת אוֹתוֹ פֵנֽג-שְׁוּוֵי עַצְמִי, שֶׁקֶט קוֹלִי, שֶׁהוֹצִיא הַכֹּל אֶל הַפֹּעַל, אוֹ יוֹתֵר נָכוֹן לֹא בִּטֵּל דָּבָר. הִיא תִּמְצֹץ לְךָ, הוֹ, הִיא תִּמְצֹץ לְךָ כִּי הָיָה זֶה שִׁיר שֶׁשָּׁמַעְתָּ בַּמַּקְלֵט הָרַדְיוֹ, וְאָז, הֶחְלַטְתָּ לִבְחֹן אֶת עַצְמְךָ בַּיַּחַס לָעוֹלָם; הִנְמַכְתָּ אֶת הַוּוֹלְיוּם עַד סוֹפוֹ, הִמְשַׁכְתָּ לָשִׁיר בְּלִבְּךָ, וְאָז, הִגְבַּרְתָּ שׁוּב. וְהִנֵּה, נָחַתָּ בְּאוֹתָהּ נְקֻדָּה שֶׁאֵלָיו הַשִּׁיר הִגִּיעַ וְזֹאת לְאַחַר שֶׁבְּלִבְּךָ עָשִׂיתָ אֶת תַּפְקִידֵי הַתִּיפוּף, הַגִּיטָרָה, הַבָּס וְהַשִּׁירָה. גַּם אֶת תַּפְקִידֵי הַקּוֹלוֹת הַשְּׁנִיִּים. לְבַטֵּחַ אֶת תַּפְקִידֵי הַקּוֹלוֹת הַשְּׁנִיִּים. הַשְׁעֵן עַכְשָׁו רָאשֶׁיךָ                                               לְאָחוֹר, הֵרָגַע. שַׁחְרֵר אֶת הַפָּנִים.

אוּלָם רֵאשִׁית כָּל, עָלֶיךָ לֹא. לְשׁוֹנָהּ שֶׁל הַנַּעֲרָה צְרִיכָה לְהַרְטִיב אֶת סוֹף כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת, אֶפְשָׁרוּתְךָ. אוּלָם לִפְנֵי כֵן, עָלֶיךָ לֹא.

לֹא לִהְיוֹת נִמְהַר מְצִיצוֹת

מִיצֵי מַחְשָׁבוֹת, מִיצֵי מְצִיצוֹת.

אֵלֶּה, אֵינָם אֶלָּא, בְּסַךְ-הַכֹּל, מַפְסִידָנֵי חִידוֹנֵי קַפֵּד רֹאשָׁם

נֶאֶמְנֵי שִׂיחוֹת מִלּוּאִים

מְפֻזָּרֵי הַבָּעוֹת פָּנִים, יוֹשְׁבֵי יַרְכְּתֵי הַשָּׂפָה.

אֵלֶּה אֵינָם יוֹדְעִים הֵיטֵב אֶת הָעֲבוֹדָה.

צילום: עמית ישראלי

מובכות לא תרים את ראשה / אודי שרבני – פורסם במגזין "מעמול" המודפס – קיץ 2015


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות