הנה אנו המצורעים

מאת:הילה יערי
שתפו

קמפיין BDS החל ביולי 2001 על ידי ארגונים פרו פלסטיניים וארגוני שמאל רדיקלי מרחבי העולם. הוא קרא לחרם כלכלי, אקדמי ותרבותי כנגד מדינת ישראל ויש לו שלוש מטרות מוצהרות: סוף לכיבוש ולקולוניזציה של ישראל על אדמות ערביות, הכרה ישראלית בזכויות האזרח הבסיסיות של האזרחים הערבים הפלסטיניים בישראל עד כדי שוויון מלא, וכן כיבוד, הגנה וקידום של זכויות הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם וזאת בהתאם להחלטה 194 של האו"ם. הקמפיין נעשה באמצעות הפגנות, תעמולה, עצומות ומכתבים שנשלחים לאנשי ציבור בתפקידי מפתח והשפעה בחברה, במטרה לצרפם לחרם.

Israel_-_Boycott,_divest,_sanction

אך נשאלת השאלה – מדוע להחרים דווקא מוסדות תרבות? מה הקשר בין אותם מוסדות לבין עמדות פוליטיות כאלה ואחרות? באתר האינטרנט של הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי נגד ישראל, "PACBI" , נכתב: "מוסדות תרבות הם חלק בלתי נפרד מהפיגומים האידיאולוגיים והמוסדיים של המשטר בישראל, של כיבוש, קולוניאליזם ואפרטהייד נגד העם הפלסטיני". הארגון שם את האמנים כמטרה ומזהיר אותם שהם "יקושרו לעולם למכונה הדרקונית של המדיניות הקולוניאלית והגזענית הישראלית" ומעודד התייחסות למדינת ישראל כאל "מדינה מצורעת".

איפה פה החרם בדיוק?

האם חרם תרבותי הוא הדרך הטובה ביותר להשגת המטרות שנזכרו לעיל? אבי פיטשון טען במאמרו ב"הארץ" כי "ארגון BDS, המוביל את הקמפיין לחרם על ישראל, אומר שהקריאה לחרם היא קריאה פלסטינית לסולידריות, ושאי־היענות לה משמעה התנשאות ו"מי אנחנו שנגיד להם איך להתנגד לכיבוש ואיך לא". ואני גורס הפוך: דווקא ההיענות ללא סייג לקריאה הפלסטינית לחרם היא האקט הפטרוני. אם אתה מתייחס לצד הפלסטיני כשווה, אתה גם מתווכח אתו ולא מסכים אתו אם הוא מציע משהו שלדעתך לא יעבוד, במקום לעשות כל מה שהוא מבקש לא משנה מה זה, כמו הורה שמפחד להגיד לא לילד".

חן תמיר מצביעה על נקודות המחלוקת הקיימות בדיון סביב קמפיין הBDS. לדבריה, "קמפיין זה, בין אם במתכוון ובין אם לאו, נועד לפגוע בעצם קיומה של ישראל, ולא רק במדיניות ממשלתה". היא מוסיפה ואומרת ש"מתנגדיו טוענים שהוא מחביא ומעודד אנטישמיות או יוצר אפליה קולקטיבית נגד ישראלים, בעוד שתומכיו מבחינים בין המדיניות של ממשלת ישראל לבין העם היהודי או אוכלוסיית ישראל".

לטענתה, נקודת מחלוקת נוספת נמצאת במתח הקיים בין התוכן של עבודת האמנות להקשר החברתי-פוליטי והכלכלי שלה. "רבים טוענים שהחרם חוסם דיאלוג בדיוק במקום שבו הוא נחוץ ביותר; שעבודות אמנות יכולות להגיע לאנשים שאינם חשופים בדרך כלל לחילופי דברים בין-תרבותיים ולדרבן אותם לחשוב על דברים בצורות מורכבות, פתוחות והוליסטיות יותר. בדרך זאת, עבודת אמנות יכולה להרחיב את המודעות הפוליטית ולהעשיר קשרים תרבותיים."

מי מרוויח ומי מפסיד?

בשנים האחרונות התרחשו החרמות תרבותיות-מוזיקליות רבות כנגד מדינת ישראל. בין המחרימים אפשר למצוא את רוג'ר ווטרס, סולן להקת פינק פלויד, שנחשב למובילי החרם התרבותי נגד ישראל. זמר הפולק האמריקאי פיט סיגר שהצטרף השנה לקמפיין, וכן הזמרת לורן היל שביטלה באחרונה את הופעתה המתוכננת בישראל, ממש ברגע האחרון.

377

אז מי המרוויח ומי המפסיד? לא ברור. הארגונים המחרימים ודאי מרוויחים רק בעצם קיומו של שיח מסוג זה. הרשתות החברתיות רועשות וגועשות סביב כל פעולת חרם שנעשית מצד האמנים, ובזה מטרה אחת שלהם הושגה. אותם קמפיינים דורשים לסיים את הכיבוש של מדינת ישראל על האוכלוסייה הפלסטינית ואת זה הם מבקשים להשיג דרך החרמות, שליטה וצנזורה תרבותית.

מה שהיה שמור עד עתה למדינות חשוכות, דיקטטורות ומשטרים אפלים, הופך בשנים האחרונות לנחלת המדינות המפותחות במערב וכמובן גם אמריקה. ומי מפסיד? כולם. הציבור ברחבי העולם מפסיד חשיפה ליצירות תרבותיות עשירות ומגוונות הנוצרות בישראל או על ידי ישראלים, הציבור בארץ מפסיד הופעות של גדולי האמנים מהעולם, הפלסטינים והיהודים מפסידים שניהם, את ההזדמנות לדיאלוג ראוי, ההזדמנות לדו שיח ענייני וכזה שיש ביכולתו באמת לשנות את המצב הקיים. החרמות וסנקציות הן פעולות אלימות שמפספסות בגדול את המטרה ואף חוטאות בגדול בדרך אליה.

מפספסים את המטרה

לכאורה, נדמה כי החרם מצליח. מצליחים להחרים את ישראל מבחינה תרבותית, אבל הרי שהמטרה האמתית מתפספסת לחלוטין. המחרימים ביקשו להפסיק את הכיבוש, להשיג הכרה בזכויות הפלסטינים וכו', האמנם הם משיגים זאת או השיגו זאת עד כה? התשובה היא לא וכנראה שזה גם לא הולך לקרות בקרוב.

1756155136

לתפיסתי, כאמור, אין הצדקה בקיומו של חרם מכל סוג. אם נחזור לרגע לסוף שנות השלושים של המאה העשרים, נגיע לתקופה שבה החלו החרמות של יהודים ברחבי אירופה, דבר שהוביל למלחמת העולם השנייה ולרציחתם של שישה מיליון יהודים ועוד מיליונים מעמים אחרים. בחרם כולם סובלים. ובכלל, כל הדרה, מכל סוג שהיא ראויה לגנאי ויש להוקיע אותה מהחברה כולה ובכל הקשר בו היא מבקשת להתקיים. נאמר, כי פעולת החרם היא "המאבק של החלשים" ואין נכונה יותר מאמרה זו. המחרימים הם אלה המפחדים להתמודד, בצורה שקולה, אחראית ויסודית, פנים אל פנים עם הבעיה. בפעולת ההחרמה נחשפת חולשתם לפעול מתוך השכל הישר ותבונתם.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות