במבט ראשון, כולם בכיתה שלנו ישראלים. למרות שאנחנו חיים בארץ שסועה ובכל מקום שדורכים בו האדמה נבקעת ומשני צדיה שני מחנות, מזרחים ואשכנזים, את הכיתה הזאת קשה לחלק. במבט שני כן, דמרי וחזיזה הם שמות מזרחיים, ללא ספק, וויזל וברודצקי הם בוודאי שמות אשכנזים.
התחלנו לחשוב על סיפורי החיים שנכתוב במהלך הסמסטר. שתי תלמידות יכתבו על דמויות שמשכו את תשומת לבן, נעמי שמר וכן בחור תמהוני מהיישוב בני עייש, אבל כל האחרות יכתבו על משפחותיהן. זו תחילת הסמסטר אבל אנחנו כבר בעיצומו של מסע אל העבר, אל ההורים והסבים והסבתות והדור השני והשלישי.
אם האבא מאירלנד, מה זה עושה אותי?
חלק מהבנות פונות מזרחה וחלקן מערבה, ועכשיו אפשר כבר לחלק את הכיתה באופן ברור לשני המחנות המוכרים. אבל החלוקה הזאת רק הסתמנה ומיד השתבשה, כי איך נדע לאיזה צד לשייך את שרון אם הסבא שלה בא מאירלנד, הסבתא מעיראק, עוד סבא ממשפחה בוכרית באפגניסטן ועוד סבתא מגרמניה?
ואיך נדע אם יובל דולב היא עיראקית או ארגנטינאית, אם המשפחה שלה מחולקת בין שתי הארצות הללו? ומה נעשה עם צופית שאבא שלה ממוצא הודי וטוניסאי, אמה היא שוודית ואיטלקיה, אדרי הוא שם משפחת בעלה שהוא מרוקאי והגיע מאמריקה. את עורה הבהיר היא קיבלה משוודיה ואת עיניה הירוקות דווקא מהודו.
מזרח ואשכנז לא מספיקים
אם נצטרך לחלק את הכיתה הזאת, מזרח ואשכנז לא יספיקו לנו, נצטרך לעבור בין גרמניה, אירלנד, אפגניסטן, מרוקו, ארגנטינה, טורקיה (משם הגיע שלמה, הגבר היחיד בכיתה) עיראק ופולין, ולהשתהות בכמה ארצות בד בבד ולדלג מאחת לאחרת, שלא לדבר על כל מה שספגנו מארצות אחרות ותרבויות אחרות.
כי זה מה שגילינו במהלך הכתיבה: כל אחד ואחת מאתנו מורכב מכל כך הרבה סבים וסבתות, אנחנו ערב-רב של ביוגרפיות, תרבויות, זהויות וזכרונות, אי אפשר להקצות אף אחד ואחת מאיתנו לזהות אחת ויחידה. גם אין צורך. כאן אין אף אחד שממנו אנחנו צריכות לבדל את עצמנו וכנגדו אנחנו צריכות להגדיר עצמנו.
מותר לנו לזרוק את הכותרות והתוויות שנכפו עלינו ולגלות את המגוון העצום שהוסתר מתחת להן.
הכיתה הזאת היתה מעבדה שמתוכה אפשר היה לראות איך החברה הישראלית צריכה להיראות. ספר הביוגרפיות שיוצא לאור בעקבות השיעור הזה, הוא עדות לכך.
בשבועות הקרובים יפורסמו במגזין מעמול ביוגרפיות נבחרות מתוך קורס הביוגרפיות של פרופסור נורית גרץ, לשעבר ראש מחלקת תרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר
