פריים פתיחה, מסך כחול, ראשים מדברים. השנה 1990, ערוץ 2 הניסיוני עושה את צעדיו הראשונים. על המסך: ארז טל ואברי גלעד הצעירים, מגישH תוכנית המערכונים "העולם הערב". האחד נראה בטוח בעצמו כמו כריש באוקיינוס, השני מבוהל כמו סרדין שנתפס ברשת.
בעוד שלגלעד נדרשו מספר לא מבוטל של הופעות על המסך עד שסיגל לעצמו את הבעת "היודע כל" המאוסה שלו, אצל טל נראה שהיא תמיד הייתה שם. הטלוויזיה המסחרית ואיתה התרבות והחברה הישראלית עברו שינויים רבים, אבל דמותו של ארז טל נשארה כפי שהייתה: זחוחה, מיתממת וצינית.
כסף, כסף, כסף
מימי העאלק חתרנות של "העולם הערב" ועד ההנחיה העצלה של ה"אח הגדול" לצד אסי עזר, לטל לא באמת אכפת מהצופים, לא ממסעודה משדרות ולא מריקי כהן מחדרה. הן בשבילו מה שסיסמת כניסה לבנק היא בשביל האקר מיומן: צופן קל לפיצוח בדרך ליעד הבא.
מה היעד הבא אתם שואלים? כסף, הרבה כסף, המון כסף וכוח והשפעה. ועוד כסף וחשבונות בשוויץ (כי בארץ הקטנה שלנו אין כבר מספיק מקום לאחסן את כל הטוב הזה והמיסים גבוהים מידי). הבנקים בישראל אולי לא טובים לכסף שלו, אבל הוא יכול להיות הפרזנטור של הגדול שבהם ולמנף עוד קצת את ביצת הזהב מצופת הטפלון. למה לא בעצם? ולמה הוא כל כך מתאמץ לתחזק אותה?
כפי שכבר נאמר פה קודם, ארז טל, הדמות הטלוויזיונית וערוץ 2, נולדו באותו הזמן. מאז כמו תאומים סיאמים הם צועדים יחדיו. לאורך הדרך הקפיד הגאון הטלוויזיוני להעמיד לידו תמיד שותף, סייד קייק שיגרום לו להראות מהוגן, שפוי וסמכותי. בתחילת הדרך חבר לשותפו מגלי צה"ל אברי גלעד ויחד הם היו אמורים לגלם זוגיות שוויונית על המסך. ברבות השנים נחשף שהרבה דם רע ועכור זרם ביניהם באותן השנים ובראיון עיתונאי שנערך לא מזמן, גלעד אף הפגין גילויי קנאה בחברו לשעבר וקונן על כך שהוא לא עשיר כמוהו.
ככה זה כשיש שניים
השלב השני בריקוד הטנגו על המסך הייתה התוכנית המצליחה מאוד בשעתה, "רק בישראל", מעין אולפן חדשות קרקסי. טל הנחה את התוכנית בתפקיד "שמעון" לצידה של אורנה בנאי בתפקיד "לימור". חלוקת התפקידים הייתה הפעם ברורה : טל הוא החנון, האשכנזי והרציונלי עם העיגולדים, בעוד בנאי היא פרחה עממית, עם לשון חדה וציורית.
טל, שנולד בשם בן טולילה – בן לאב שעלה לישראל מאלג'יר – לא נאלץ אף פעם להתרחק ממוצאו או להשיל מעליו משא תרבותי כלשהוא. הוא לא ראה בכך אף פעם עניין מהותי. בניגוד לרבים אחרים, לא הייתה לו אפילו מראית עין של אג'נדה עדתית. בכל הזדמנות הצהיר בנחרצות שהוא יזם ומטרתו היחידה היא להפנות את כישרuנו כדי להיות המשפיע והמרוויח בתחומו.
לפני ואחרי המשיך העילוי לעשות טלוויזיה חסרת ערך במשקל נוצה: קצת "הכספת" ועוד איזה שעשועון שמחלקים בו כסף שצבר פחות באזז. ואז הגיעה 2008 וב"קשת" ייבאו לארץ את הריאליטי המציצני ביותר שנראה כאן, "האח הגדול". מאז שוברת התוכנית בכל עונה מחדש שיאים של טעם רע וריקנות לצד רייטינג מפלצתי.
את המכונה הטלוויזיונית הזו מנחה טל לצד הסנצ'ו פנצ'ו הסכריני שלו, אסי עזר. בניגוד לעבר, הוא כבר לא נזקק למנחה שנון לצידו כדי ליצור עניין, הפונקציה שממלא עזר היא פקידותית. הוא הזרוע שאמורה ליצור הזדהות בקרב דור ה"היוש ביוש" הצעיר שאפילו "סברי מרנן" היא סדרה מורכבת וחופרת בשבילו.
והתחזית להיום
בהתנהלותו לאורך השנים מסמל ארז טל את רוח הזמן. כמו מטרולוג מנוסה הוא קולט בכל עת לאן נושבת הרוח ומנווט אותה: כשהיה משתלם להיות בועט בראשית ימי ערוץ 2, הוא היה כזה; כשהומור עדתי היה בשיאו ועוד לא נחבט על ידי פעילים מזרחיים, הוא נשא אותו בגאון; כשהעיסוק הנרקיסיסטי בתיעוד עצמי החל לצבור תאוצה, הוא התיישב בקטר של הרכבת לשום מקום; כניסתה של מבקרת התרבות המושחזת אריאנה מלמד לבית האח כאחרונת המוקיונים אותם ביקרה ולהם לעגה עד לפני רגע, היוותה ניצחון נוסף לטל ולרוח שהוא מייצג. כי את כולם אפשר לקנות, וביקורת? ביקורת זה הכי ניינטיז.
