כתבתי מכתב לסבתא שלי, שוויתרה בגיל מבוגר על חייה הנוחים עבור החלום של ירושלים, וגופה שלא יכול היה למסע נכנע בדרך מאתיופיה לסודאן.
אני לא יודע עליך הרבה, אפילו תמונה לא ראיתי, אבא בקושי מדבר עלייך, אחד מאלף הדברים שהוא אוצר בתוכו בנוגע לזוועות הדרך. שמעתי שהיית גבוהה מאוד ויפה מאוד, זה מעניין אבל בטח שלא מספיק לי.
אם יש כזה דבר גן עדן, אני מעדיף לדמיין שבו את נמצאת, ואם שם את נמצאת, אני רוצה לבקש ממך כמה דברים.
מאותגרים צבעית
ראשית סבתא, אל תשנאי את אחינו המאותגרים צבעית. אל תכעסי על אחינו המתקלפים תחת השמש הקופחת. היום, אני בטוח שזה לא רשע טהור שעומד בליבם. למרות שלעתים רבות מידי בעבר הטלתי בכך ספק. כשהייתי ילד והייתי צריך להילחם עם כל הילדים בשכונה רק כי הייתי שחור, האמנתי ברוע האדם.
כשראיתי פעם אחר פעם את האחים שלנו מתייחסים אל אבא שלי, הגיבור שלך ששרד את סודאן ומשך משפחה שלמה, או אל אחי גיבור המלחמה שנפצע על הגנת המדינה. כמו שחורים, האמנתי ברוע האדם.
כשהייתי צריך להסביר לאחי הקטן מהו אדם שחור אחרי יום רע בכיתה א׳, האמנתי ברוע האדם. אבל אני כבר לא מאמין ברוע, אני מאמין בבורות. בורות טהורה לצד שתיקה מוחלטת מהצד הנאור.
ניכוש השנאה והכשרת הלבבות
אני כבר גולש לבקשה השנייה, סבתא, בבקשה תשכנעי את מי שמחליט שם למעלה, להקל על הטמטום. לעזור לאחים שלנו להפסיק להיות בורים, בורות מהסוג שדוחה. תוציאי מראשם את המחשבות שאחיי הכהים ואני שונים מהם. תוציאי מעיניהם את המבטים המלוכלכים כשאני עובר ברחוב עם בחורה יפה שבמקרה צבע עורה בהיר משלי במספר גוונים, כשאני מסתובב בבית-החולים עם חלוק וסטטוסקופ, או כשאני מתמודד על משרה כלשהי. תוציאי מליבם את שנאת החינם. את הבוז הטבעי, הזוהמה. תוציאי ממוחם את הגזענות, הישירה והעקיפה (על שתיהן הייתי יכול לכתוב ספרים עבי כרך).
גזעני להחריד וכואב להפליא
הבקשה השלישית נוגעת לכל אותם יחידי סגולה, אותם אנשים שמוחם לא נצבע באותה בורות מבורכת. אבקש ממך שתעזרי להם לראות את העולם כמו שהוא, גזעני להחריד וכואב להפליא. שיראו מה עובר על אחיי הכהים. שידעו את הקושי ויעזרו לשרוף את אותה התופעה. כי וואלה, נמאס לי להסביר לכולם שגזענות היא לא הנחלה הבלעדית של סרטים הוליוודיים. נמאס לי להסביר את העובדה שאני הולך לכל מקום ונושא עמי את הצבע שמקבל חשיבות בכל מקום בו הוא אמור להיות חסר.
תקווה ליום שבו הגזענות תהיה דהויה
הם אומרים שזה יעבור, שזה קורה לכל עלייה, אבל עברו 30 שנה ואני עדיין מקבל מחמאות על עברית ועובר בידוק ביטחוני משולש, וזה כמובן, אם מכניסים אותי בכלל. סבתא, אבקש ממך לעזור לי להפוך את הגזענות לסיפור הזוי שאספר לאחיינית שלי שתגדל, שהיא לא תצליח בכלל לדמיין את התקופה הזו שבני אדם שנאו אחרים בגלל דבר כמו צבע.
לבסוף, בנוגע לאחיי הכהים, אבקש ממך סבתא, לעזור להם למצוא את הכוח שטמון בהם, להתמודד בכעס אך גם בחכמה כשצריך. כי יש דרך להתקדם מחוץ לנישה החשוכה שנבנתה עבורנו (ואולי, רק אולי גם על ידנו). ובזה אני מאמין.
הגזמתי, ביקשתי, התעייפתי
סבתא, אני חושב שהגזמתי, בטח שאני חושב שביקשתי ממך יותר מדי. בטח שהגזמתי בציוריות של הדברים, כי לתופעה כזו מכוערת מגיעות מילים קשות יותר. ישירות נועזת. אולי הייתי צריך לספר על הפעם ההיא ששוטר הרביץ לי בכיתה ח׳ או אז בכיתה י׳. אבל אני עייף. 23 השנים האחרונות עייפו אותי.
אני מפחד ממה שיקרה כשאתעייף באמת, כשארצה להגיב בכל מידה וצורה שהיא לא מאופקת. אבל גם אותם בורים צריכים לפחד. אולי אפילו בעיקר. אני עדיין חותר קדימה, בשבילי ובשביל כל מי שיבוא אחריי, אבל אני רוצה לנוח. כמו כולנו. אז אם רק תוכלי, לעזור קצת, אשמח. ולכל השאר, תוציאו את הראש מהתחת. סליחה, שכחתי את הנימוס שלי, תוציאו את הראש מהחול.
