אם אשכחך אושוויץ תשכח ימיני

מאת:אביב פטר
שתפו

אדולף היטלר עצבני, עצבני רצח. הוא רותח מזעם, לא בגלל שהוא הולך להפסיד במלחמה ולהמית חורבן על עמו ועל יבשת אירופה כולה, אלא בגלל שאין חנייה בתל אביב. או בעקבות הזמנה שקיבל לעוד חתונה, או שבכלל נמאס לו מהפסיכומטרי. סרטוני היטלר מתעצבן, שמבוססים על דיבוב מחדש של הסצנה מתוך הסרט "הנפילה", בה הפיהרר יוצא מכליו בבונקר שלו בברלין, הפכו בשנים האחרונות לאחת מתופעות הרשת הגדולות בישראל. אין ספור עיבודים כבר נכתבו לסצנה המפורסמת עד שזו נותקה לחלוטין מההקשר ההיסטורי והתרבותי שלה.

dwnfall

ד"ר ליאת שטייר לבני, חוקרת תרבות ומרצה במכללת ספיר, חושבת שאין בעיה עם הסרטונים בפרט או עם שילוב בין שואה להומור בכלל, להפך. "סרט כמו הקיץ של אביה, שמוקרן ביום השואה בבתי הספר, גורם לנזק הרבה יותר גדול מסרטוני היטלר מתרגז", היא מדגישה. "בעייני עדיף להקרין סרטונים הומוריסטיים ולדבר עליהם בקונטקסט רחב, מאשר סרטים שמציגים את ניצולי השואה בתור חולי נפש ומקבעים מצג שווא ריאליסטי, כאילו זאת המציאות. אני לא אומרת למחוק את הדיון המעמיק ורק לשים סרטונים מצחיקים, אפשר למצוא את האיזון".

שטייר לבני, היא דור שלישי לסבים ניצולי שואה ועוסקת במחקריה בהיבטים שונים של ייצוג השואה בתרבות הישראלית. הספר האחרון שכתבה יצא בשנה שעברה ונקרא "הר הזיכרון יזכור במקומי" (בהוצאת רסלינג). הוא עוסק בזיכרון החדש של השואה בישראל. בניגוד לספרים אחרים שנכתבו בנושא היא מתמקדת בתרבות הפופולרית, במערכוני טלוויזיה, סרטוני יו טיוב, בלוגים ועוד שנוצרים על ידי בני הדור השני והשלישי לשואה, ומאתגרים את התפיסות החברתיות המקובלות.

58500011637b

איך הגעת להתעסק בשואה והומור ובזיכרון אלטרנטיבי?

"בבית לא דיברו על הנושא. גדלתי בתוך מערכת חינוך שלימדה אותי קודים מאד ברורים, מה נכון ומה לא נכון. זה ליווה אותי שנים. הפנמתי שאסור להשוות את השואה לנושאים אחרים. בשנים האחרונות כל האמונות האלו התחילו להתערער. עלתה אצלי השאלה אם באמת אסור להשוות, או שאפשר להפיק לקחים תוך כדי השוואה".

"מה שטלטל את תפיסת העולם שלי הם שני אירועים מרכזיים, הראשון, מערכוני היטלר מתעצבן שהיו אמורים לכאורה לזעזע אותי, אבל פשוט לא הפסקתי לצחוק. זה הימם אותי, לא ציפיתי לזה, לא הבנתי איך אני מסוגלת לצחוק אל מול הדבר שאני רואה".

לאחר שנחשפה לסרטונים, היא החליטה שהגיע הזמן לדבר עליהם גם באקדמיה, והקרינה אותם בפני הסטודנטים שלה במכללת ספיר. "בסוף השיעור ניגש אלי אחד הסטודנטים, והזמין אותי 'לבית להיות' בחולון אותו מנהלת ציפי קיכלר, שהיא בעצמה דור שני לשואה. במקום מתקיים בכל שנה טקס שואה שונה, שהוא בעצם מסיבה. לא האמנתי, אני אלך למסיבה בערב יום השואה? אבל בסוף הלכתי".

הטקס האלטרנטיבי עליו שטייר לבני מדברת הוא חלק מתופעה מוכרת ובת יותר מעשור של טקסי שואה אלטרנטיביים, המשלבים בין הומור שחור לבין הזיכרון המסורתי שרובנו מכירים מבית הספר. "טקס כאוטי שנע בין צחוק לבכי, אוכלים וצוחקים, חוויה חזקה ומטלטלת. ישבתי שם וציפיתי להזדעזע, פתאום הבנתי שכל מה שלימדו אותי זה קשקוש. האנשים האלו לא מבזים את זכר השואה, אלא להפך. תודעת השואה אצלם היא מאד חזקה".

000ler-575

את חושבת שטקסי השואה האלטרנטיביים, לצד השימוש המוגבר בהומור בתרבות מסמנים שוני מהותי?

"יש בהחלט שינוי אבל הוא מתרחש באיטיות. תחילתו בשנות השמונים ולאחר מכן במערכונים של החמישיה הקאמרית בשנות התשעים. גם היום ישנם טקסטים שמשלבים הומור על השואה בפריים טיים, כמו בארץ נהדרת או מצב האומה, אבל התופעה רחוקה מלהיות במיניסטרים".

יש לך השערה למה התופעה עדיין לא במרכז?

"לאנשים עדיין קשה, הם שבויים במה שלימדו אותם כל השנים. צריך לעבור אירוע מכונן כמו שאני עברתי, כדי להבין כמה התפיסה מוטעית. מונעים מאתנו את הזכות לבחור את הנתיב שלנו. לכל אחד יש דרך התמודדות אחרת – צחוק, בכי ועוד, בנושא השואה כפו עלינו דרך אחת לזכור ולהתמודד עם הטראומה".

במהלך השיחה חשוב לשטייר לבני להדגיש שהיא מתכוונת אך ורק להומור של יהודים ובעיקר של יהודים בישראל. "יש חשיבות אדירה לדובר, מי מספר את הבדיחה, אם זה גרמני או יהודי שחי בישראל. צחוקו של הקורבן שונה מצחוקו של מישהו אחר. תודעת השואה בישראל חזקה. הומור שואה לא יחליף את הזיכרון ההיסטורי, לא יעלים ממנו את הסבל בגטאות או את הרצח ההמוני במחנות ההשמדה. בעוד שבעולם הזיכרון הולך מתרחק ונשחק".

186776pic_C

העובדה שאת שומרת את הזכות לצחוק על השואה רק ליהודים לא הופכת אותנו לקורבן נצחי?

"במידה מסוימת זה נכון, יש בעיה עם תודעת הקורבן, עם הראייה והשימוש הפוליטי הרב שנעשה בזיכרון השואה. ההומור נועד להוציא אותנו מהמצב הזה, להתגבר על הפחד. להומור יש לתפיסתי תפקיד טיפולי חשוב. בעזרתו נוכל להשתחרר מהתחושה של שואה שנייה, על ידי יצירת מנגנון הגנה בין הנפש ובין הטראומה".

היצירות שעסקו בשואה במהלך השנים נחשבו לחשובות, ורבות מהן כמו "הקיץ של אביה" שהזכרת או הספר "אדם בן כלב" של יורם קניוק, הפכו לקאנוניות. זה כך גם בימינו?

"היום זה כבר לא ככה, כל אחד כבר משתמש בלי סוף במילה נאצי. נעשה תהליך של חילון השואה, לא בטוח שהוא שלילי. זה אחד הדברים שהחברה הישראלית הכי מפחדת ממנו. אבל התהליך קורה, אי אפשר להחזיק יותר את המשא הכבד, הוא בלתי נסבל. אי אפשר לחיות כל הזמן בתחושה שהולכים להרוג אותך".

השואה נתפסה לאורך השנים כאירוע אשכנזי במהותו, כאסון שקרה ליהודי אירופה. איפה נמצאים המזרחיים בסיפור, האם הם מרגישים חלק ממנו?

"בוודאי שהם חלק, הייתה שואה בצפון אפריקה. אבל גם מי שהסבים שלו לא חווה שואה הוא חלק. אני לא מדברת בספר על דור שני או שלישי ביולוגי, אלא תרבותי. כל מי שגדלו כאן אחרי 1945, וספגו את זיכרון השואה. מזרחיים חוו טראומה כפולה. יש לי הרבה מאד סטודנטים מזרחיים שמספרים לי שהשואה נכנסה להם לסיוטים, לא צריך שסבא שלהם יהיה ניצול שואה כדי להרגיש חיבור".

המסעות לפולין של בני נוער מרקעים חברתיים שונים תורמים להרחבה ולשימור הזיכרון?

"ממש לא, בוודאי לא בגיל הרגיש שטסים בו. עדיף, אם בכלל לטוס בגיל מבוגר בהרבה. אפשר ללמוד על הציונות ועל השואה גם בלי לקחת ילדים לתוך תאי הגזים. אני מקווה שהמסעות יפסקו, ושהבנות שלי לא יצטרכו לקחת חלק בזה. אני מתנגדת למסעות לפולין גם כחוקרת וגם כאמא. הם גורמים נזק נפשי חמור, החוויה מטלטלת מידי. אני בעצמי אמורה לטוס בקרוב לראשונה לאושוויץ ויהיה לי קשה לעמוד בכך. אני בטח לא יכולה להאשים ילדות שמצלמות עצמן מול הר העפר ומעלות לפייסבוק, וכותבות עם 'היפות שלי באושוויץ', זה פתטי אבל זו לא אשמתן".

לדעתך, מעבר של ישראלים לברלין הוא ניסיון בהפוך על הפוך להתמודד עם הטראומה?

"המעבר של ישראלים הוא עוד דרך להתמודד עם השואה. יש סרט שנקרא 'היה שלום פטר שוורץ', בו רואים איך במאית דור שלישי, מוצאת מרגוע דווקא בברלין. קבוצה מסוימת של ישראלים עברה, אך לא כולם רוצים להתרחק. המעבר לברלין הוא בחלט לא מקרי, וחורג הרבה מעבר להיבטים טכניים פרקטיים".

התופעה תלך ותגדל?

"אני לא יודעת לנבא את העתיד. אבל חשוב לזכור שזאת תופעה מרתקת ודי שולית מבחינה מספרית. חלק מהאנשים שעברו הם יוצרים ואמנים שמייצרים שיח. הם כותבים הרבה ויש להם נראות במדיה. האמירות על מעבר של הדור הצעיר לברלין מוגזמות. מדובר בקבוצה ספציפית מאד ומזוהה פוליטית. אני תופסת את המעבר לברלין כמעין דווקא. גרמניה הוצגה כרע האולטימטיבי ואותה קבוצה מנסה לשבור את הנרטיב הזה, לנרמל אותו, לחיות חיים נורמליים בברלין של היטלר".


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות