האם תודעת השואה משנה את פניה?

מאת:ליאת שטייר-לבני
שתפו

ההצגת הפרינג'  "שעוּנים", רצה כבר 12 שנה על במות שונות בעולם, וזכתה לביקורות נלהבות ולפרסים. מנקודת המבט הישראלוצנטרית והאגואיסטית שלי, מה שמשמח אותי בעיקר בהצלחתה של ההצגה היא העובדה שהיא מאושרת על-ידי "סל תרבות" ומוצגת בפני תלמידי תיכון בישראל. אני מציינת זאת מכיוון שההצגה מהווה הפתעה נעימה במסגרת הזכרון המונחל במערכת החינוך ומראה שגם בתוך הממסד, תודעת השואה משנה את פניה.

ההצגה מתאפיינת במינימליזם, ונשענת על המשחק המטלטל של שלושה שחקנים: השען היהודי-גרמני בנימין, הנס – הומוסקסואל גרמני מוחצן וכן דמות של קאפו אכזר. שלושתם אסירים במחנה ריכוז המנסים לשמור על חייהם, כל אחד בדרכו: בנימין הקפדן דרך עבודה אינטנסיבית, הנס דרך קסם אישי ומכירת גופו והקאפו דרך התעללות.

thetimekeepers_ip_image

על אף העובדה שהמרחב סטטי ומתחילת ההצגה ועד סופה כלואים בנימין והנס באותו חדרון קטן, ההצגה היא למעשה סיפור מסע המתחיל, לפי חוקי הז'אנר, משני ניגודים שהולכים ומתחברים ככל שעובר הזמן. בנימין היהודי הוא הומופוב המתקשה להתמודד עם הזהות המוחצנת של הנס. הנס מצידו, שייך לקבוצת מיעוט הנרדפת גם היא על-ידי הנאצים, אך זה לא מונע ממנו להעיר מדי פעם הערות המעידות על אנטישמיות מהותית.

מתחיל בשתיקה, נגמר בחברות

החיבור הכפוי בין השניים מתחיל בשתיקה גדולה ונתק ומסתיים בחברות אמיצה הנשענת על סולידריות ועל אהבת האופרה. שם ההצגה הוא בעל משמעות כפולה בהקשר זה: הנס ובנימין עוסקים בתיקון ומכירה של שעוני יד, אך גם נשענים האחד על השני מבחינה נפשית.

ההצגה פותחת בפני התלמידים צוהר אל קבוצות אתניות אחרות מלבד היהודים שנרדפו על-ידי הנאצים. היא מרחיבה את הגבולות המקובעים של זכרון השואה הממסדי, הנשען לרוב על דיון בהיסטוריה היהודית במלחמת העולם השניה. מעבר לכך – במסגרת הדיאלוגים בין הנס ובנימין, נחשפת עובדה היסטורית חשובה שאינני בטוחה שהונחלה עד כה כהלכה לתלמידי התיכון – העובדה כי הטלאי הצהוב, שעבור היהודים מסמל את השואה, היה רק צבע אחד מיני כמה צבעים שונים דרכם קוטלגו את הקבוצות השונות במחנות.

 

13750986281835

הומור שחור הוא נשק

המשחק בהצגה עדין, מורכב ועוצר נשימה. הסיטואציות המורכבות אינן פוסחות על סצנות קשות של ניצול מיני ופורטות את החיים הקשים במחנות לפרוטות של חיי היום יום הבלתי אפשריים. בעבודת בימוי מדוייקת מצליחה השלישיה לשלב בטרגדיה גם צחוק, וכך להזכיר כי הומור שחור היה אחד מכלי הנשק המרכזיים של האסירים שביקשו לשמור על צלם אנוש. מהבחינה הזו יש להצגה חשיבות אדירה בהרחבת הגבולות הממסדיים של זכרון השואה שעד לשנים האחרונות דחק את נושא ההומור אל מחוץ לקאנון.

images

ודבר נוסף ולא פחות חשוב – בתרבות הישראלית נהוג להתייחס לנושאים הקשורים בשואה בשני מועדים בשנה – בשבוע שלפני יום השואה הבינלאומי ובשבוע לפני יום הזכרון לשואה ולגבורה. אני צפיתי בהצגה עם תלמידי תיכון  לפני מספר חודשים, אפשר לומר כי התזמון היה מרענן כמו התוכן. המלצתי היא לנסות ולצפות בהצגה בפעם הבאה שהיא מוצגת בארץ, גם אם התאריך איננו חופף את הימים המדוייקים בהם החליטו עבורנו כי יש לזכור את השואה.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות