פוסט ימי התהילה

מאת:אביה כהן
שתפו

סדקים ראשונים

בראשית הייתי תהילה, ילדה דתייה מבית מסורתי דתי. אהבתי את העולם שהייתי בו. קטן וסגור. היה לי בו נעים ונוח. כשהיו לי תהיות או  שאלות עליו מידי פעם הן מיד הושתקו בתירוץ כלשהו על ידי המורים, ההורים, ואפילו על ידי. ההתעלמות וההצדקה של הצדדים הפחות הגיוניים היו נוחים לי. העולם שלי היה מאוד מאורגן ובעיקר ברור: הטוב, הרע והמכוער.

העולם המושלם שלי החל להיסדק בסדקים דקים וארוכים. כשהתחלתי ללמוד, פתאום דברים לא היו ברורים מאליהם. אין טוב ורע מוחלטים יותר. גיליתי שאדם שלא שומר שבת ואפילו אוכל חזיר, ה' ישמור, הוא לא בן אדם רע ונוראי, אלא אדם רגיל לגמרי כמוני עם שנאות ואהבות. לא ידעתי איך להתמודד עם זה. כעסתי על החילונים האלה, שהם מי שהם ואני צריכה להיות מי שאני, אסור לי להיות אחרת ולהם מותר. הסדקים התרחבו ככל שלמדתי יותר על העולם. הבועה הקטנה שחייתי בתוכה נהייתה צפופה יותר ויותר.

 

Jewish house in Georgia By travelgeorgia.ru.

 

כבר לא היה לי בתוכה מקום לנשום. פרשתי ידיים. העזתי למתוח את שולי הבועה כמעט עד לגבול. העזתי לחשוב שאולי, רק אולי ,הסיפור הקטן שלנו, העם היהודי הוא רק סיפור אחד מבין אלפים, אנחנו כנראה לא לבד בעולם. אולי לא רק אנחנו צודקים, הרי למה רק הסיפור שלנו צודק? יש כל כך הרבה סיפורים אחרים קדומים יותר, עם מבנה זהה כמעט לחלוטין. רק הדמויות משתנות, כמו בטלנובלה טיפוסית.

 

דת השנאה

התחלתי לבדוק יותר על ההיסטוריות השונות של עמים אחרים. הגויים האלה שהאמינו באלים רבים, עובדי האלילים שלמדתי לשנוא כל כך, ולמה? כי הם לא אנחנו? כי הם חיו קצת לפני המצאת היהדות, והעזו להאמין ביותר מאל אחד? הבנתי פתאום שדת מבוססת על שנאה לכל אחר, כל מי שלא מאמין בה. שנאה טהורה שמניעה את הסגירות הזו בתוך בועות קטנות של עולמות צרים. הרי איך אפשר להסביר את השנאה העמוקה בין זרמים שונים בתוך דת אחת? כיפה סרוגה מול חרדים, קתולים מול פרוטסטנטים. כולם זהים אבל שונאים רק כי האחר מאמין טיפה אחרת. מה ההבדל בינינו לבן הנוצרים או המוסלמים לדוגמא? רק דת.

השנאה הזו גרמה לי להבין שאולי זה רק אנחנו בני האדם, שרוצים להבדיל את עצמנו מאחרים בשביל להרגיש מיוחדים בתוך כל האנושות. להרגיש שיש מטרה וסיבה לחיים. אולי אין אלוהים גדול עם תוכנית מסודרת וברורה. הרי אם הייתה לו תוכנית מוגדרת, אז למה להפלות בין מקבץ אנשים כזה או אחר? האין כולנו יצירי כפיו המופלאות? פתאום זה הכה בי. אלו רק אנחנו, בני האדם בעולם. אין שום דבר מעבר. אנחנו העברנו סיפורים נוטפי אהבה עצמית קיצונית מפה לאוזן. עם הזמן, הסיפורים השתנו, התעצבו והתגבשו לספרים שהובילו לשנאה עמוקה שמוצדקת מתוך סמכות אלוהית גדולה ועל טבעית.

 

By Brocken Inaglory. The image was edited by user. Right resereved to Alvesgaspar.

ניפוץ הבועה

הבועה התנפצה, הפכתי לאביה. תהילה נאסרה בתוך בועה קטנה בתוכי כמו שהיא אסרה אותי כל השנים האלו, השתיקה אותי בתירוצים זולים. הרשתי לעצמי לחלל שבת ולא להאמין באלוהים. בהתחלה היה לי קשה, הידיים רעדו כשהדלקתי אש לראשונה ולא הייתי מסוגלת לצפות בטלוויזיה יותר מעשר דקות בלי לבכות. איבדתי את היציבות שלי, על מה אסתמך. למה פוצצתי את הבועה החמימה והנוחה שלי חשבתי לעצמי, מה אני אעשה עכשיו. במה להאמין, את מי לשנוא ואת מי לאהוב, מי טוב ומי רע.

כשאזרתי אומץ וסיפרתי לאמא שלי על המצב בו אני נמצאת, היא כעסה כמובן. אבל הביטה בי במין מבט שכמו אומר "נו ידעתי", עם כל השאלות המתחכמות והכעוסות שלי שהצפתי אותה בהן בתקופה האחרונה וחוסר הנכונות שלי לקבל את תשובותיה. היא נתנה לי את המבט המאוכזב הטוב ביותר שלה. כעסתי עליה אבל גם על עצמי. לא יודעת למה ציפיתי שהיא תקבל את הבחירה שלי בזרועות פתוחות, בהתחשב בעובדה שאני זרקתי את כל מאמצי החינוך המדוקדק שלה לפח, חצופה שכמוני.

 

חזרה להיגיון 

התחלתי להיות מרירה יותר. הפרופורציות החדשות שבהן ראיתי את העולם הפכו אותי לאדישה. כולם הפכו לי צפויים יותר. שום דבר לא הספיק לי, חיפשתי יותר. הבועה החדשה שבניתי לעצמי גדולה יותר ומרווחת, יש לי אפילו מקום למתוח ידיים. אבל אני מרגישה שהיא ריקה לי, משהו חסר בה. אז אני לומדת מחדש, קוראת ובודקת. בכל המקומות 'הלא נכונים', כמו שאחותי מזכירה לי תמיד.

יקחו לי עוד המון שנים עד שארגיש בטוחה. אולי אפילו חיים שלמים. אבל אני מרגישה שאני בדרך הנכונה. אולי אני רק ילדה שלא מבינה כלום עדיין, כמו שהמשפחה שלי אומרת. אולי באמת זה רק משבר קטן וחולף, אני לא יודעת, ואין לי שום דרך לברר. מה שאני כן יודעת זה שלא משנה לאן אגיע ואיפה אהיה, לעולם לא אשאיר יותר את ההיגיון בצד, מוזנח ונשכח.

 

675px-Lincoln_Cathedral_East_window


שתפו