Blacksteven

מאת:יבגני טרבנוב
שתפו


הגופה של ג'ויס וינסנט בת ה-38 התגלתה בדירתה בצפון לונדון בסוף ינואר 2006. היא נפטרה בחג המולד של שנת 2003. וינסנט החליטה להתנתק בהדרגה מהעולם בעקבות פרידה מארוסה המתעלל. היא נפטרה עקב התקף אסטמה והשאירה את הטלוויזיה והחימום בחדרה לפעול גם אחרי מותה. היא התגוררה במעון זול וחשבונותיה שולמו באופן אוטומטי. ריח הריקבון במסדרון הטריד את השכנים, אך כולם האמינו שמקורו במזבלה הסמוכה. רק כשחסכונותיה של וינסנסט בבנק התרוקנו, פקידי עירייה פרצו לדירתה. אף אחד לא ידע. האם היא חסרה למישהו? האם מישהו יתגעגע אליה?

פרוגרסיב. אלקטרונית. רוק.

זה הרקע לאלבום הקונספט החדש של המוזיקאי סטיבן וילסון, "Hand. Cannot. Erase.". בארצנו וילסון מוכר כשותף של אביב גפן ללהקת הפופ-רוק Blackfield, אבל כל מוזיקאי עולמי היה מתקנא בקריירה הענפה שלו. מעבר להיותו המנהיג של להקת הפרוגרסיב-רוק המודרנית Porcupine Tree, וילסון השתתף בשבע להקות ופרויקטים מוזיקליים נוספים, והקליט למעלה משלושים אלבומי אולפן שונים. ב-2008 וילסון שחרר לאוויר את אלבום הסולו הראשון שלו "Insurgentes" והוציא את Porcupine Tree לפגרה.

"Insurgentes" היה אלבום מהפכני ששילב מוזיקה אלקטרונית, נויז ואינדי-רוק. סטיבן וילסון מיתג את עצמו בתור אמן סולו ייחודי שיוצא מהמסגרות בהן פעל בעבר. בשני אלבומי הסולו שהוציא מאז, הוא נסע אחורה בזמן לחקור את הפרוגרסיב-רוק של שנות השבעים. "Hand. Cannot. Erase." הוא אלבום הסולו הרביעי של וילסון, והוא מצליח להיות בו זמנית אחד האלבומים הכי מעניינים בשנים האחרונות – וגם אחד המאכזבים ביותר.

השיר הפותח של האלבום "3 Years Older" הוא שיר פרוגרסיב-רוק לפי הספר שנודף ניחוחות של King Crimson ו-Genesis, ומצד שני כולל לא מעט השפעות מודרניות ואלקטרוניות. הרמוניות השירה מרגשות ונגינת הגיטרה של וילסון מרשימה מתמיד. גם הפעם וילסון הקיף את עצמו בחבורה מחוננת של מוזיקאים שהשלימו את הליין-אפ של אלבום הסולו הקודם שלו. הבולט שבהם הוא גאת'רי גובאן, גיטריסט להקת הרוק הג'אזית The Aristocrats. הנגינה של גובאן מתוחכמת וקטעי הסולו שלו מבוצעים ברמה הטכנית הגבוהה ביותר. גם הבאסיסט ניק בגס, הקלידן והפסנתרן אדם הולצמן והמתופף מרקו מינימן בשיאם בשיר הזה ולאורך כל האלבום. זה שיר מעולה, אבל לראשונה בקריירה של וילסון הוא לא מציג שום דבר חדש.

 

StevenWilson-PT-20110726London-237-Hi-hxp-3

דואט עם נינט

שיר הנושא של האלבום חוזר למחוזות הפופ-רוק וגורם לי לתהות לגבי הסיבה שוילסון החליט לעזוב את Blackfield אם עדיין קיים בו רצון לכתוב שירים כאלה. אינדיבידואלית מדובר באחד מהשירים הפחות טובים של וילסון, אבל בקונטקסט של האלבום הוא מצליח להשתלב. "Perfect Life" הוא שיר אלקטרוני ומעניין בעיקר בזכות העובדה שהסולנית הבריטית קת'רין ג'נקינס מתארחת בעמדת השירה. לראשונה בקריירה שלו וילסון מארח זמר אחר, והעובדה שמדובר בסולנית לא מובנת מאליה. הוא ממשיך במסורת עם השיר "Routine" ומארח את הסולנית הישראלית נינט טייב. השיר הוא דואט בן תשע דקות של השניים והוא נע בין קטעים מלודיים ושקטים שגובלים בבלדה לבין קטעי רוק כבדים. טייב זורחת בשיר וגם תפקידי השירה שוילסון כתב לעצמו מחמיאים ומוציאים את המיטב מהקול שלו.

השיר הכי טוב באלבום הוא "Ancestral" בן שלוש-עשרה הדקות. שיר שמתחיל כמו בלדה אלקטרונית אפלה והופך לשיר מטאל מרסק ומהיר. הפתעות מהסוג הזה הן מה שכה חסר באלבום – שירים שמתפתחים באופן לא צפוי. הבלדה "Happy Returns" סוגרת את האלבום. זה שיר מתקתק, מסחרי וידידותי לרדיו, מהסוג שהופיע די והותר ב-Porcupine Tree ופרויקטים אחרים. אבל וילסון יודע לבצע את השירים האלה הרבה יותר טוב מכל אמן אחר. ואם כבר רדיו, עדיף וילסון על פני Coldplay ודומיהם.

הנקודה החזקה של האלבום הן המילים שמלוות את המוזיקה. הלחנים מעודדים ועליזים לעיתים קרובות, אבל המילים הופכות לציניות ומעוררות חוסר נוחות כשמבינים את ההקשר. גם השירים החיוביים באלבום מצמררים כשהמאזין יודע את העתיד שמצפה לוינסנט. האלבום עצמו מספר את סיפור חייה מתחילתו ועד המוות שלה בחג המולד, בעודה מוקפת במתנות שרצתה לשלוח אך מעולם לא זכתה.

HCE-finalcover

 ציון עובר לגראמי

ההפקה של האלבום גובלת בשלמות והוא נשמע מעולה בגרסת הבלו-ריי שבדקתי, גם בגרסת הסטריאו וגם בגרסת הסראונד. הרובד הויזואלי היה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מעבודותיו של וילסון, וגם הפעם הוא שיתף פעולה עם הצלם לאסה הויל, שצילומיו הנהדרים מקשטים את החוברת שמלווה את האלבום. וילסון אף צירף מסמכים מפוברקים כמו תעודת לידה, גיליונות ציונים ודו"חות התנהגות שנכתבו על וינסנט. "Hand. Cannot. Erase." הוא הישג מרשים, אבל אני, אישית, למדתי לצפות ליותר תחכום מוזיקלי מאלבומי הסולו של סטיבן וילסון. בתור מוזיקאי שמתקרב לגיל חמישים אפשר להבין את הרצון של וילסון לקבל גראמי, אבל זה עדיין עצוב שהוא נאלץ לכתוב מוזיקה מעט יותר נגישה כדי שיבחינו בו.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות