"סוף סוף השתחררתי מדולי סיטי"

מאת:אביב פטר
שתפו

"מאז שעברתי לגור בשאול המלך, מתחת לחלון, אדם יושב על שמיכת פוך לבנה ושר בערבית, שר ומקיא. הומלס. בשעות הלילה המאוחרות הוא מקיא ושר בקול גדול. אני והשכן שומעים אותו כמעט כל לילה". כך, בתערובת מסחררת של מבריק, סתום, גרוטסקי וקודר בוחרת לענות אורלי קסטל בלום, אולי הסופרת החשובה בישראל, על השאלה איך השפיע עליה המעבר למרכז העיר. התשובה הזו תמשיך ותאפיין את שיחתנו, ככל שתארך השיחה תתחדד אצלי התובנה שאצל קסטל בלום,הספרות והחיים קשורים יחד בקשר הדוק ובלתי ניתן להפרדה.

UK: The Guardian Hay Festival 2004

את השיחה הזאת אנחנו עורכים לכבוד "הרומאן המצרי", הספר ה-15 במספר שכתבה, וכבר זכה לשלל ביקורות אוהדות. הרומן מספר את קורות משפחתה, מגירוש ספרד ועד היום. כל פרק בספר חושף טפח אחר בעץ המשפחתי הסבוך של משפחת קשטאיל. "הרומאן המצרי", מצטרף למדף הסיפורים האישיים -משפחתיים שהולך ומתרחב בשנים האחרונות ('הביתה' של אסף ענברי, 'היינו העתיד' של יעל נאמן, ו'בנגזי ברגן- בלזן' של יוסי סוכרי, וזאת רק רשימה חלקית). כרגיל בספריה, נע הסיפור בתזזיתיות בין מצבי תודעה שונים, ונמנע מללכת בנתיב עלילה אחד מוכר וברור.

קסטל בלום, גרושה ואם לשניים, נולדה בתל אביב לזוג הורים שעלו ממצרים, כ'בת הגדולה', בת דמותה בספר. "היה קשה לכתוב את הספר" היא מספרת, "בלי לפגוע באנשים, בלי להרגיז את הדודה או את אימא. נצמדתי למציאות ובמקביל נזהרתי. רוב הדמויות הן לא אחת לאחת כמו במציאות, אבל ויטה הדוד מופיע בשמו. הוא אישר להשתמש בשמו ומת. לכתוב את הספר לקח לי הרבה זמן. ארבע שנים. דווקא בגלל שידעתי על מה אני רוצה לכתוב, היה קשה להתאים את עצמי לרצון. עשיתי תחקיר, טסתי למצרים, קראתי ספרים על גירוש ספרד ופרוטוקולים של ועדת הגירוש." הגירוש עליו קסטל בלום מדברת הפעם הוא לא גירוש ספרד, אלא הגירוש שחוו הוריה מקיבוץ עין שמר. הם הואשמו יחד עם חברים נוספים מהגרעין המצרי בסטניליזים וסולקו לאלתר.

Z

איך הייתה הדינמיקה בבית, האם הטראומה של הגירוש הייתה נוכחת?

"עד שנות העשרה לא ידעתי כלום ידעתי רק שעלו לקיבוץ. ההורים עלו לארץ ב-51 וגורשו ב-53. בחודש שסטלין מת. אבא שלי נשאר ולא גורש, הוא נשאר לשירות לאומי ואז בא לתל אביב. אימא שלי שכרה בינתיים דירה ברחוב שבזי, היה לה אקורדיון. כשגירשו אותה מהקיבוץ היא החביאה אותו, מכרה ושכרה בכסף דירה. היו לוקחים אותנו לביקורים בקיבוץ, זכורה לי נדנדה ענקית שלא ראיתי כמוה בחיי".

מה לדעתך הסיבה האמתית שבגללה גירשו אותם?

"לא רצו אותם, זה היה תירוץ. חשבו שהגיעו בדואים, והם בכלל מפריז לבושים טיפ טופ. לקחו להם את הבגדים ונתנו לקיבוצניקיות, השאירו אותם בבגדי חאקי".

איזה סוג של ילדות הייתה לך?

"הייתה לי ילדות יפה, היו לוקחים אותי בחגים להופעות, כמו הפסטיגל רק ברמה הרבה יותר גבוהה. גם הבית היה מאד מסודר, בית מצוחצח, אליי הסדר לא עבר. כל שבת היו טיולים. אחרי מלחמת ששת הימים הייתה אופוריה ממש גדולה בארץ, ונסענו לסיורים בירושלים ובעזה, הסתובבנו בשוק בתור נציגי העם המנצח. ביום כיפור התעצבנתי על הצבא שהוא לא גומר את המלחמה. זה הרג אותי, הייתי בת 13.היה לנו רדיו גדול בסלון, ואני הקשבתי, לא הבנתי איך זה שהזמן עובר ואנחנו לא מנצחים.

בילדות עברתי תהליך התקבלות, מי שהיה נחשב בארץ היו 'הילדים של'. אני זוכרת את 'יום התלמיד' שבו המורים היו מחליפים תפקידים. המורה שאלה: מי רוצה להיות מורה? והצביעו שלוש. אני, בת של שופטת ובת של שדרנית ידועה. המורה לקחה אותן ולא אותי. הבנתי שזה מה שהולך בארץ. היום זה לא קיים. להפך, היום ילדים מסתירים שיש להם אימא סופרת, פעם היו מתגאים. המקרה הזה הפך אותי למאוד שאפתנית. מאז רציתי לבלוט מעל לשאר."

בילדותה ובנערותה אולי לא בלטה 'הבת הגדולה', אבל בשנות העשרים לחייה המפץ שייחלה לו התרחש. ב-1987 הוציאה קסטל בלום את קובץ הביכורים שלה: 'לא רחוק ממרכז העיר' ( בהוצאת עם עובד). הספר הכה בסערה את עולם הספרות העברית, כתיבתה הפכה לסמן הבולט בדור כותבים חדש וצעיר. הביקורות היו חלוקות, אולם כולם הסכימו שנולדה דרך ביטוי חדשה. קראו לה: 'שפה רזה'.

504

איך התקבלו הספרים הראשונים?

"היו מאמרי נאצה שקטלו אותי, כתבו על השפה. הייתה לנו מורה שתמיד ראתה מי מתקשה, הייתה באה אליו ואומרת: 'תכתוב במילים שלך', ואלו היו המילים שלי. השפה המדוברת בשנות-80 לא הייתה מליצית, דיברו הרבה בסלנג. היום זה נחשב שפה גבוהה. בהתחלה היו אומרים שאני לא משלנו, בגלל שאני לא כותבת כמו 'הצופה לבית ישראל'. כותבת בשפה רזה. אמרו דלות החומר, כל מיני שטויות, נעלבתי מאד."

כתבו גם שאת מפרקת את השפה

"אולי פירקתי, בגלל הדרך שבה כבשתי את השפה מגיל 3 עד 12. זה מה שהביא לי את השינוי בהתבוננות. מפרשת במילים שלי, כמו שהמורה אמרה. מתבוננת בלי להבין, מפרשת לעצמי."

את השיא בתקופת הכתיבה הפורה של קסטל בלום, שבה פרסמה ארבע ספרים בחמש שנים, סימן 'דולי סיטי' שיצא לאור ב-1992.לטובת מי שלא קרא, זוהי נובלה דיסטופית, אלימה ומטורללת, שבמרכזה עומדים אם ותינוקה. הספר נחשב לאחד הספרים החשובים שנכתבו על אימהות בישראל.

"הספר האחרון, שחרר אותי מ'דולי סיטי' ", אומרת קסטל בלום. "כל הזמן רצו שאחזור לשם ואני לא רציתי. סוף סוף השתחררתי. זה העציב אותי מאד בזמנו. אמרו לי :מה, אחרי 'דולי סיטי' לא כתבת כלום? או קראתי את הספר החדש שלך אבל זה לא כמו 'דולי סיטי'. 25 שנה מאז שכתבתי אותו, הוא עדיין היה מועקה".

אמרת שחיפשת דרך לכתוב בשפה שאת מכירה, מי ההשראה הספרותית שלך?

"יעקב שבתאי, הוא ההשראה הספרותית שלי. יום אחד נכנסתי לחנות של סטימצקי ועברתי בין המדפים. חיפשתי מה תופס אותי, מי אני רוצה להיות. הרגשתי שהמילים נופלות מהדף, קורסות מרוב מליצה, כדי להגיד מילה צריך פיסקה. ואז הגעתי ל'דוד פרץ ממריא' של שבתאי וישר ידעתי. ככה אני רוצה לכתוב. 'לא רחוק ממרכז העיר', הספר הראשון שלי מתכתב איתו".

למרות הביקורות הסותרות בתחילת הדרך הלכה והתקבעה קסטל בלום, כאחת הסופרות המוערכות בישראל. לאורך השנים זכתה בפרסים רבים, כולל זכייה של שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה ליצירה. דווקא אחד הפרסים בהם זכתה הביא אותה למשבר יצירתי "היה לי משבר בגיל 40" היא נזכרת. "קיבלתי פרס על מפעל חיים מבר אילן, שהיא גם אוניברסיטה וגם יש לה קשרים עם אלוהים. הזכיה גרמה לי לבלוק בכתיבה, הרגשתי שהשגתי הכל. נכנס לי לראש שאולי זה הסוף, שלא אכתוב יותר".

כשיצאה מהמשבר חזרה לעשות את הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות, המשיכה לכתוב. אבל מצבו המחפיר של שוק הספרים בארץ (עליו נכתב כבר רבות), בשילוב התנהלות כלכלית בעייתית, הביא אותה למצב שבו נאלצה לפני כארבע שנים למכור את דירתה ולעבור לגור בשכירות.

"הקפיטליזם אכל אותי לארוחת בוקר", היא נזכרת בכאב. "יש הרבה סופרים בארץ שיודעים איך למכור, משווקים את עצמם, לי אין את זה. אני לא טובה בחוזים, למרות שאני דווקא טובה במתמטיקה".

מה דעתך על היחס לסופרים בארץ?

"היום צריך לדעת למנף, הכל יותר דינמי, אין מדינה רווחה, אפשר להפוך להומלס. לסופרים מתייחסים כמו לפרזיטים למרות שהם עושים את העבודה הכי קשה. אם לא תהיה תרבות לא יהיה לאן לברוח. רק פתחתי את הפה וקיבלתי קיתונות של רותחין (מתייחסת לראיון מלפני כמה שנים). קפקא היה פקיד אבל סבל מכך, בזבז את זמנו. רציתי להיות סופרת וחשבתי שאפשר להתפרנס מזה, אי אפשר. בשוודיה יש מימון לסופרים, אין מצב שלסופר לא יהיה כסף לחיות".

את חושבת כבר על הספר הבא? הרי לכתוב לא תפסיקי.

"אני רוצה לחקור את תאוות הבצע. אני לא מצליחה להתעלם מהומלסים ברחוב, הם לא שקופים בעיני. היום חשבתי לכתוב על התחנה לחלוקת מתדון שיש לי מתחת לבית. אבל בינתיים אחכה. אתן לרעיון לשקוע"


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות