היופי בספר שמכיל זיכרונות מוזיקה מן הילדות, הוא היכולת שלו לנגן מחדש, באופן מרענן, את המוזיקה שאותה הוא מספר. “הלהקה היחידה שחשובה” בעריכת דנה קסלר, בנוי מ- 16 סיפורים, מאת 16 כותבים (רובם מבקרי תרבות) שמספרים על המוזיקה ששינתה להם את החיים ועל המשמעות של להיות מעריץ פופ בישראל. בין הכותבים: שרון קנטור על בוי ג’ורג’, ניסן שור על תיאופאריש, אריק שגב על “הקלאש”, רועי חסן על עופר לוי, עמיחי שלו על סיד בארט, אסף גברון על סיימון לה בון, ניב הדס על ה”ביסטי בויז”, איתמר הנדלמן סמית על אריק איינשטיין ועוד.

התרגשות של ילד

זה לא שהלהקות שמוזכרות פה נעלמו מן העולם על גבי תקליטים ולא שמעו עליהם יותר. להפך, הן מתנגנות שוב ושוב בתחנות הרדיו בעשורים האחרונים. מתקיימות להן באתר YouTube, לאוזניי כל, חשופות, עייפות ושחוקות. האלבומים שליוו דורות שלמים בחדר האינטימי שלהם, שגרמו להם להתאהב בפעם הראשונה ולהבין את משמעות החיים, אוצרות קטנים שהתגלו בחנויות התקליטים או בחדר של האחים הגדולים, שייכים לכולם עכשיו. לפעמים נדמה שככל שמתבגרים, המוזיקה תופסת פחות מקום בחיינו וכמו התקליט, שהפך לדיוידי, שהפך לקובץ דיגיטלי זמין לכל, גם אתה נפתחת. המאזין. אתה כבר לא שומע רק רוק, אתה גם שומע מזרחית, טראנס ופופ. אתה מתחיל לרדוף אחר מוזיקה שתלחץ לך במקומות הנכונים, אך בדרך כלל לשווא. כי אי אפשר  לחזור להיות ילד.

הרגש נשחק אצל הסופרים והמבקרים המשתתפים בספר, ונראה ש”הלהקה היחידה שחשובה” מחזיר להם את הקצב שאבד. הוא בא להזכיר להם (לפחות רק לרגע) מאיפה הם באו. לקרב אותם לממשיות ולחיות של המוזיקה, דרך הילדות ופריטי הערצה שהיו בשבילם הכל: זהות, מהות ודרך חיים. אני מכיר מעט מאוד אנשים שהמוזיקה לא הייתה חלק מרכזי בחייהם, במיוחד בגיל ההתבגרות. אלה בעצם הסיפורים שמספרים את המוזיקה ולא על המוזיקה; נסיעות באוטובוס לחנויות תקליטים, סיבוב קלטת להתחלה על-ידי עיפרון, מערכת סטריאו שעברה אלייך מאחיך הגדול, והזמן שהיית צריך לחכות עד שישמיעו את השיר שאתה אוהב ברדיו. כיום הכל זמין במרחק של כמה הקלקות.

מוזיקה של תג מחיר

מתי בפעם האחרונה נתקלתם בחנות תקליטים? הפורמט הדיגיטלי העלים את המוזיקה המוחשית ואת מה שנילווה לה: ממוזיקה שאפשר לאחוז בה פיזית על גבי תקליט, דיסק או קלטת, ועד פוסטרים של האלילים המוזיקליים. אפילו כרטיסים להופעות כבר מגיעים במייל ויוצאים בדף A4 מהמדפסת הביתית, כאשר אותו דף נסרק ונזרק בכניסה למופע. הספר “הלהקה היחידה שחשובה” סובל בדיוק מאותה בעיה, הוא מנסה לחרוט על דפי ההיסטוריה את הפלטפורמות המוזיקליות ששייכות לעבר, בעוד שהדפוס בעצמו הולך ומצטמצם על-ידי העולם הדיגיטלי. כמו חור שחור ששואב אליו תרבויות ותתי תרבויות, מכווץ אותן, שם עליהן תג מחיר ומעלה אותן לרשת. הבעיה היא לא רק חוסר המאמץ בהשגת מוזיקה ברשת והשפע האינסופי שמבלבל, אלא היכולת לשמוע שירים בודדים מאלבומים שונים, ולא לקנות או אפילו רק להאזין לאלבום שלם. כך נוצרת תופעת האזנה לשירים ללא הקשר, שמעמידה בסכנה מוחשית גם את אלבומי הקונספט.

אז בתקווה שהספרים המודפסים לא ייעלמו מן העולם, או אולי דווקא רגע לפני שהם נעלמים, שווה לכם לרכוש את הספר הזה. “הלהקה היחידה שחשובה”, הוא נכס לכל חובב מוזיקה. הוא מכיל בתוכו סיפורים מרגשים שכתובים היטב, אסופה של רגשות מוזיקליים על אהבות נכזבות, אמונה והתרסה. אחרי הכל, מעטים הם הדברים שיכולים לגרום לך לחזור להיות טינאייג’ר שמתאהב לראשונה.

“הלהקה היחידה שחשובה”. עורכת: דנה קסלר. הוצאת: “אפיק”.