הפרדה מגדרית (ובעצם, כל הפרדה במרחב הציבורי) היא עוול שצריך לזעוק נגדו כל יום ולכתוב עליו עד שייעלם. בהנחה זו התחלתי לקרוא את המאמר שפורסם כאן לפני מספר ימים. מאמר שנפתח בתיאור ההפרדה בקווי המהדרין של אגד, נמשך בסולידריות עם נשים בתרבויות אחרות והופ, קופץ לקראת הסוף למאבק חילוני בכפייה החרדית. את האשה איבדתי איפשהו בדרך. זו לא הפעם הראשונה בה זכויות נשים מקבלות לרגע את מלוא הבמה אבל מורדות לאחר כבוד בשם מאבק חשוב יותר.
פתיחות כלפי תרבויות פטריאכליות ולא ליברליות, נכתב במאמר, מובילה לעתים לחוסר התערבות גם כאשר מתקיימות פרקטיקות מדכאות כלפי נשים. ואכן, קיימות דוגמאות רבות לכך: הסובלנות היתרה סביב "רצח על כבוד המשפחה" (מושג מכובס שנוצר לכבוד תרבויות לא-ליברליות על ידי תרבות ליברלית), מילת נשים, חיתון בגיל צעיר מאוד. באשר להפרדה בחברה החרדית – אי אפשר להתעלם ממקורה "המוסרי": תרבות בה האשה משורטטת כמחוללת יצר רע וכמפתה שיש להרחיקה, היא תרבות השוללת מהאישה את חירותה.
ומה לגבי התרבות הליברלית-חילונית? בתרבות הזו אין דיכוי נשים, לפחות לא דיכוי שיש טעם להזכירו. לצורך תיאור החברה החרדית כחברה מדכאת נשים, מוטב, כך נראה, להימנע מלצייר את החברה החילונית כחברה שעושה בדיוק אותו הדבר. כמה חבל: החלוקה הדיכוטומית הזו בין התרבויות מרחיקה אותנו עוד קצת מדיבור אמיתי וכנה על מצבן של נשים באשר הן.
האשה בעולם המערבי, הליברלי, החילוני והנאור, מתפקדת כאובייקט בדיוק כמו האשה בעולם הלא-ליברלי, החרדי וה"חשוך". באחד, מופרדת האשה כדי לא לעורר את תאוותם של הגברים ובשני, מוצגת לראווה כדי לעורר את תאוותם של הגברים. בסיס הדיכוי הוא זהה: האשה היא אובייקט שניתן להזיז, להפריד, להציג בשלטי חוצות או להעלים משלטי חוצות. שני צדדים לאותו המטבע. אז את שארית המאמר הזה אקדיש לתיקון חוסר האיזון שנוצר, לדעתי.
רוב נשות העולם המערבי נמצאות במצב חירום: הן מרעיבות את עצמן, שונאות את הגוף שלהן ומלמדות את בנותיהן לחיות חיים שלמים של אובססיה; כ-80% מהילדות בנות התשע (בבריטניה ובארצות הברית, והמספרים בישראל דומים) עושות דיאטה; נערות ונשים מתעסקות ללא הרף בגודל ובצורה של גופן – רק בשל השאיפה להיות גוף לא אנושי.
נוצר כאן תהליך מעודד וטראגי כאחד: ככל שנשים תופסות יותר נפח בזירה הציבורית – כך הן מאבדות את הנפח הממשי שלהן, ומצטמצם מגוון אפשרויות הקיום הגופני שלהן. ואם הן מעזות להצליח, עלולה לעמוד לרעתן הטענה של "לא עוברת מסך" כטענה לגיטימית. שום מנהל בחברה הליברלית שלנו לא יעז להשתמש בטענה הזו לפיטוריי גבר. המנהל הזה הוא בוגר מערכת החינוך הבלתי-פורמלית של התרבות הליברלית. רשימת נושאי הלימוד בראשי פרקים: אשה היא חפץ, ילדות זה סקסי, אלימות כלפי אשה זה חושני ואשה שחורה תמיד תצא פוטוגנית יותר על רקע הדפס חייתי ואקזוטי.
אנחנו, הנשים החילוניות והליברליות, צופות בדיכוי מהצד. אנחנו רוצות לעצור את הכפייה הדתית של התרבות האחרת, אנחנו רוצות למנוע מהדיכוי להתקרב אלינו. הן מדוכאות, מנוצלות, מופרדות ומוסתרות – הבעיה היא שלהן, אנחנו חופשיות. אני לא רוצה לשתוק על הדיכוי בחברה שלי ומבקשת שגם את לא תשתקי. שחרור האשה, ללא קשר לתרבות ממנה היא מגיעה, יבוא כאשר נצליח להכיר בקשר בין כל סוגי הדיכוי של נשים ונאבק בהם במשותף – חילוניות, דתיות וחרדיות, יהודיות ומוסלמיות. מאבק רב-תרבותי.
ואשר לרוזה פארקס – "אשה שחורה לא צריכה להתנצל ולהתכנס למרחב המוקצה לה" – נכון, אבל גם אשה לבנה לא צריכה. רוזה פארקס הצליחה כי הבינה את מצבה, עכשיו תורנו.
