על היופי: מחשבות על הסרטים החדשים "שלגיה והצייד" ו"מראה מראה"

מאת:יוסף אוחנה
שתפו

השטן, מוסד הנישואים ומושג היופי הם כולם קונספירציות שהושתלו במוחנו באמצעות שטיפת מוח על ידי החברה המערבית. עוד טרם באנו לעולם רקחו כנגדנו מזימות רבות במטרה לשלוט בנו ולפקח אחרינו, והעובדות מדברות בעד עצמן, הרי איש מאתנו לא יהיה מוכן להודות באי אחיזתו במציאות של אף לא אחד מהמשתנים הללו, נכון? וכאן עולה השאלה: מה היה קורה אילו הדברים היו מתרחשים טיפה אחרת, ובמקום יופי היינו צריכים לענות לצו אופנה חדש ומאתגר – כיעור?

נושא היופי נחקר אין ספור פעמים במרוצת השנים. מימי התנ"ך עם "שקר החן והבל היופי", דרך סיפורי האחים גרים ומעשיות שלגיה ועד לימינו אנו. מאז ומתמיד היווה היופי מקור של משיכה עצומה בקרב בני האדם והוא גם הנושא המרכזי בסרטו החדש של רוברט סנדרס – "שלגיה והצייד" שצפוי לצאת לאקרנים ביוני 2012, בכיכובן של קריסטין סטוארט בדמות שלגיה ושרליז ת'רון בדמות המכשפה הרעה.

זהו אינו הסרט היחיד שעתיד לצאת בשנה הקרובה המבוסס על המעשייה המפורסמת, שכן גם הפרויקט של טארסם סינג, "מראה מראה", יראה אור אם כי קצת מוקדם יותר – במרץ 2012. בסרט יככבו ג'וליה רוברטס בתפקיד המכשפה ולילי קולינס בתפקיד שלגיה. ההבדל בין הסרטים מתבטא בשפה שלהם, כך שבעוד ש"מראה מראה" מציג עיבוד קליל יותר שכולל הומור וחיוּת, נראה כי דווקא העיבוד של "שלגיה והצייד" הוא שחורג מן הנורמות ומציג סיפור אפל עם טעם טוב של עוד.

שתי היצירות, על פי צפייה בטריילרים, עוסקות בתופעת היופי ואין זה מפתיע לגלות שזוהי רק בבואה של המציאות. האובססיה סביב יופי הגיעה למימדים קטסטרופליים. החברה המערבית כיום לא בוחלת באמצעים על מנת להנחיל לדורות הבאים את תורתה האסתטית, דרך מגזינים המוקדשים לתופעה, ניתוחים פלאסטיים, צו אופנה בלתי מתפשר ומוצרי קוסמטיקה להמונים. אף על פי כן, נראה שהרבה יותר קל יהיה להתמסר לכיעור מאשר ליופי. אחרי הכל הוא לא דורש רמה כה מאסיבית של אחזקה.

ויקום המסרק על יוצרו ויקרא בקול גדול: להיות או לא להיות?

ההצעה שמובאת כאן לידי דיון לא פוסלת את המצב הקיים, אלא מציעה אלטרנטיבה לא פחות סקסית – האפשרות להשתחרר מכבלי האמונה ולצאת לעולם לבן ובתולי, בדיוק כמו זה של שלגיה. המשורר הצרפתי שארל פייר בודלר כתב על כך בספרו "פואמות קטנות בפרוזה": "הידד למכוערות! תהוללנה אלו שאינן מתאימות! אוי, אני אוהב אתכן, ברבורות ברווזוניות שכמותכן, ולו רק תהינה טובות! כן, זה דווקא חשוב, הטוּב. כבר אמר אוסקר ווילד: 'השאירו את היפות לחסרי הדמיון', והוא אכן השאיר את היפות, אך כמובן שגם במכוערות לא נגע'".

השינוי המוצע כאן אינו מתיימר להגיע לרמה קטנונית שבה נחשב את מספר הפעמים שנסרק את שערנו בטרם נצא החוצה מהבית, אלא הוא מטיל ספק בעצם קיומו של המסרק. אחרי הכל יופי הוא תוצר תרבות היכול לשנות את צורתו ומאפייניו לפי החלטתה הבלעדית של החברה, ומכאן ששאלת קיומו מוטלת בספק. סיפורים כמו "שלגיה" הם רק הדרך של החברה לספר לעצמה שיופי נשגב אכן קיים. אך כידוע, שלגיה היא רק מעשייה.

מראה, מראה שעל הקיר, נכון את יפה?

על מנת להסביר זאת, אבחר להשתמש בתיאוריות הפוסט-קולוניאליות (כדוגמת כתביו של אדוארד סעיד) המגדירות את העולם בצורה ניגודית. על פי תיאוריות אלה, העולם מחולק לניגודים בינאריים כגון: תרבות-טבע, גבר-אישה, לבן-שחור. ומאחר ויופי מזוהה עם תרבות, אז כיעור בהכרח יזוהה עם טבע. אך יש פה סתירה, והיא נובעת מהעובדה שהאדם השולט מגדיר את עצמו לפי האחר. אם אנחנו נאורים, מתקדמים ומשכילים, אז האחר הוא פרימיטיבי ונחשל ובאותה נשימה הוא גם מכוער.

אז מה זה אומר עלינו? האם אנו נמשכים לכיעור? כדי להקדים תרופה למכה, התרבות השלטת החליטה להגדיר את האחר גם כמושא התשוקה, המיניות והפנטזיה – סמל היופי. באותו הרגע התפקידים התחלפו. כך שבמידה והיינו שואלים את אותה מראה מסיפורי שלגיה: "מראה, מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?" לא בטוח שהיא הייתה עונה את התשובה המתבקשת – אנחנו.

גם לנוכח ממצאים אלה, המצב נשאר כפי שהוא והחברה שמרה על מושג היופי בקנאה ובגוף ראשון. כלומר שבסופו של דבר אנחנו לא נמשכים ליופי, אלא לאחר "המכוער", שהוא ההפך מאתנו "היפים". תשוקה זו לא ניתנת לריסון באמצעות פעולה דכאנית, מפני שהתשוקה מובנת בנו כמעין יצר חייתי המתפקד לפי שירו של אפרים שמיר כאותה "הנאה פראית שכולם בסופו של דבר רוצים". בהמשך השיר מתבהרת הנקודה הסופית, עקב אכילס של המערב וניצחונה הטראגי של הפנימיות על החיצוניות: "נכון את יפה… אבל אני היחידי שיודע שאף על פי יופייך המשגע לא תדעי אהבה אמיתית לעולם".


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות