סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

"ערוץ" חדש עלה במאקו, אתר האינטרנט הצבעוני של "קשת". "מאקו גאווה" הוא נקרא.

מה הנטייה המינית של העורך, רועי יולדוס רוזנצוויג, אני לא יודע. והיא גם לא רלוונטית. מכיוון שהערוץ שהוא מנהל היא דוגמא נהדרת לכך, שמה ששולט במדיה מסוגה של "מאקו" היא לא מחשבה ששוקלת את הצרכן. היא שוקלת את מה שהעורך חושב שמעניין אותנו ואת הקישורים האסוציאטיבים שהעורך חושב שיש לצרכן. משיטוט בערוץ נראה כאילו קיבץ מנוע חיפוש ענק את שלל החדשות מרחבי העולם שמקושרות ללייף-סטייל נוצץ, לאיידס או להורים מודאגים לכדי אוסף תמוה. במאקו סבורים כנראה, שכל מה שנושא את המילים, "הומו", "יציאה מהארון", "לסבית", "חופשה", "בר", "הסרת שיער" וכיוצא באלה, ראוי להיכנס כאייטם. הנה כמה דוגמאות. "גם אח שלי גיי" – כתבה על אחים שיצאו מהארון, "רוקסט בדרך – המסיבה הרשמית", "הבן יצא מהארון – איך תחגגו את החג בשלום", "חדר הכושר הכי גיי-פרנדלי", "מצעד התיירים השווים שמגיעים לתל אביב". רשימה מאוד חלקית אבל ברורה: הערוץ הוא למעשה מדריך נבוכים לסטרייט שיעיז ויכנס אליו "לבדוק מה הולך אצלם". הפוטנציאל של ערוץ כזה הוא בנראות הגדולה מאוד לתכנים גאים. לכן המקום אליו נופל מאקו הוא אותו סיפור ישן שחוזר על עצמו: מה שמספרים לעצמם סטרייטים עלינו. מבט מבחוץ שמתיימר לתמלל עבור קהילת הלהט"ב את מאפייניה.

המבט הזה שנישא אלינו, רואה שני קצוות מנוגדים של הקיום הגיי. מצד אחד חיים צעירים ורעננים. קלי ראש וגוף. מצד שני מוות. הדרך הטראגית שבה הומואים מסיימים את חייהם. פשעי שנאה ואיידס מובילים את טבלת הרייטינג. מה שהמבט הזה מפספס, הוא את כל מה שקורה באמצע. התפקחות, התבגרות, הורות אולי, ניסיון למצוא את עצמך בעולם הזה. המשתנה ללא הרף הזה. וכל זאת הוא עושה רק על "מרכזה" של הקהילה. גברים הומואים לבנים תל-אביביים ורצוי שריריים, אם לשפוט לפי "גבר החודש". פינה נוספת שמראה בדיוק כיצד מדמיינים אותנו. איפה הלסביות, הקווירים, הטרנס, גייז מהפריפריה? לא ברור.

החשיפה המעוותת הזו מפספסת פעמיים. פעם אחת כאשר היא משאירה את החברה במושגים מעוותים על חיים של הומואים, לסביות בי וטרנס. ופעם שנייה, כאשר אנחנו מספרים לעצמנו סיפור מסולף ולא משתמשים בתקשורת כדי לייצר תכנים אחרים.

אולי בדומה למהפכות החברתיות הגדולות כמו המהפכה הפמיניסטית, השחורה או הפוסט-קולוניאליסטית, הצעד הבא הוא לספר את הסיפור שלנו מבפנים, דרך עינינו. בדומה למהפכות שציינתי קיבלנו הכרה, זכויות ונראות. בדומה להן המבט המתאר אותנו הוא של המרכז, המספר לעצמו את סיפורו של "האחר", הזר והמאיים. הסימנים לשינוי מתחילים לצוץ. תיאטרון שעוסק בתכנים גאים. ספרות ושירה שמרימים ראש. קולנוע מחתרתי ומיינסטרימי. כל אלו הם החיים האמיתיים שאנחנו מתחילים לספר לעצמנו. אנחנו נעשה את הצעד הראשון. אז יבואו כבר כולם.