סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

סליחות. איזה מושג מורכב.

השנה הוא נקשר אצלי לאירוע שחוויתי לאחרונה וגרם לי לשינוי בתפיסה. מקרה לכאורה קטן, זניח, אבל דווקא המקרים האלו, שמתרחשים בפרק זמן של פחות מחצי דקה יכולים לגרום לך להסתכל אחרת על העולם. המקרה שהייתי עד אליו אינו מקרה חריג ויוצא דופן. הוא קורה בכל לילה כמעט בכל מקום בארץ וגם בעולם. אני מתכוון לסלקציה במועדוני הלילה והפאבים השונים הפזורים ברחבי הגלובוס המשוגע הזה.

לפני שלושה שבועות עמדתי מחוץ לכניסה של מועדון מוכר בנתיבות. אנשים יפים עמדו בתור ל"סלקציה". אחד אחרי השני נכנסו האנשים היפים והנכונים של נתיבות נכון לשנת 2011 למועדון הריקודים. ואז הוא הגיע, בחור שמנמן, ממושקף, כובע על הראש, חולצה פשוטה, מכנסיים פשוטים ונעליים שחורות. מין וודי אלן כזה רק שמן. "אין כניסה, זה רק למוזמנים" קבעה הסלקטורית. הייתי בטוח שהוא יגיב אבל לא, הוא הסתובב והלך. רציתי להגיב אבל משהו פנימי עצר אותי.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה החלטנו אני וכמה מחבריי לנסוע לעיר הגדולה תל אביב. היינו קומץ של חברים בני שמונה עשרה מנתיבות, שדרות ומושבי הסביבה. משעות הצהריים המאוחרות התחלנו להתארגן לנסיעה המיוחלת. היעד היה מועדון ריקודים. יצאנו לדרך במכונית משומשת עם מנוע הרוס כמאמר השיר "ואלס בחמש ושלושים". נסענו לפי השלטים בצידי הכביש כיוון שלא היה לנו שמץ של מושג איך מגיעים לתל אביב. שאלנו נהגי מוניות וסתם עוברי אורח אם אנחנו בדרך הנכונה וכשהשיבו בחיוב נמלאנו ביטחון עצמי שאפשר לחוש רק שאתה בן שמונה עשרה. באופק הבחנו במגדלי עזריאלי ובעוד בניינים גבוהים, הכבישים היו מלאים בכלי רכב שונים מכוניות, משאיות קטנועים ואופנועים. הכול היה שוקק חיים, הגענו לתל אביב. חלפנו על פני רחוב ארוך כזה שלא ידענו את שמו ומחלון המכונית הבטנו אל מועדוני הריקודים. שורה של מועדוני ריקודים נפרשה לנגד עינינו. חיפשנו חנייה, מצאנו. הנה מתחיל הלילה.

"אל תשכחו להכניס את הכיפה לכיס, פה זה לא נתיבות" אמר חבר שלי והרגיש חשוב. הסתכלתי על חבריי כולם היו מבריקים מניקיון, מריחים טוב, לבושים במיטב בגדיהם וחיוך מרוח על כל הפנים. בכניסה למועדון השתרך תור ארוך של אנשים צעירים ויפים וכמובן גם המון יפות. חבר שלי התאהב בו זמנית בארבע נערות שעמדו בתור. התור התקדם ואנחנו איתו עד שהגענו לראש התור. עמדה שם הבחורה הכי יפה שאתם יכולים לתאר לעצמכם. שיער בלונדיני ארוך, עיניים כחולות כמו השמיים וגוף שגורם לך להאמין שבכל זאת יש אלוהים. "תעודות בבקשה" היא אמרה בטון תקיף. אבל היא לא הסתכלה על התעודות. מבט אחד בחבר שלי הספיק לה. היא בחנה אותו מכף רגל ועד ראש והחליטה בפסקנות "לא". קר מנוכר ואכזרי. "מה לא?" השיב חברי. "אתה לא נכנס, הלאה הבא בתור!" השיבה. "למה? אני בגיל המתאים" אמר. מיותר לציין שלא עזרו כל הסבריו ותחנוניו של חברי והוא נשאר מחוץ למועדון. אנחנו, שהצלחנו לעבור מיד יצאנו אחריו.

והנה עכשיו, עשור אחרי אני עומד מחוץ למועדון בנתיבות ומתבונן באותה סיטואציה. כולנו התבגרנו, הספקנו לצאת למועדוני לילה בלי סוף והבאנו את החוקים של "העיר הגדולה" אלינו. הסתכלתי על "וודי אלן" של נתיבות שנזרק החוצה. הוא קיבל את הדין בשקט. הוא צעד וגבו אליי וצעדיו היו מדודים ויפים, עקב בצד אגודל. הליכה שקטה ויפה בשביל המוביל לעבר הכביש הראשי.

נצבט לי הלב ודמעה חוצפנית זלגה על פניי. אנחנו שהחברה הישראלית קוראת לנו "פריפריה", דוחקת אותנו לשוליים וגם כשאנחנו מנסים להגיע למרכז לא עוברים סלקציה, לא למדנו את הלקח. לא למדנו להתרחק מאותם חוקים מכוערים של המרכז ולייצר לנו עולם אלטרנטיבי שמטשטש גבולות בין אנשים ומפרק חומות. במקום, אנחנו משעתקים את עולם החוקים של תל-אביב ומוצאים גם אצלנו את "האחר" שאפשר להשפיל, לדחוק לשוליים. אנחנו יוצרים את הפריפריה של הפריפריה. ואני שעמדתי ושתקתי הפכתי חלק מזה.

סליחה