השנה החדשה המעלה שאלות של בחירה עצמית ונתיב ללכת בו מחדדת גם שאלות בדבר התנגשות בין חופש דת לחופש הביטוי, בין רב-תרבותיות לפמיניזם.
"… המנהג של כיסוי הפנים, הנעשה בדרך כלל תחת מסווה של כיבוד המסורת, נפוץ בעיקר בקרב נשים, דבר היוצר חוסר שוויון בין גברים ונשים…" במילים עדינות אלו מתחילה מרינה סולוקין את הצעת החוק שהגישה ב-2010 לאיסור לבישת רעלה בישראל. החוק שעבר בצרפת ובבלגיה מעורר שאלות רבות לגבי המושג חופש וחירות האם ניתן לפגוע באמונתו של אדם על מנת ליצור חופש כפוי?
צרפת ובלגיה אינן היחידות הרואות בלבישת הרעלה מנהג פסול וסימן לכפייה. החוק נמצא בתהליכים או כבר עבר במדינות רבות ובהם הולנד, איטליה, גרמניה, בריטניה וספרד. הוא כולל בתוכו "התעוררות" של היבשת האירופית אל מציאות בה האיסלם הולך וגדל בכל מדינה, ואף נסיונות להתנער ממדיניות רב-תרבותית שאפיינה ארצות רבות באירופה בעשורים האחרונים. המאבק גם נקשר לשאיפתן של ארצות רבות לשמור על הצביון החילוני של המרחב הציבורי.
המאבק של צרפת בדת התחיל עוד במאה ה-16 והמשיך במהפכה הצרפתית שהתבססה על חירות, שוויון ואחווה וקבעה את חילוניותה של המדינה. הפרדת הדת מהמדינה התחזקה בשנת 1904 שנה שבה נחקק חוק האוסר על המדינה לממן, ללמד ולהכיר בכל דת שהיא. בשנה שעברה נחקק חוק שנקרא בפי העם 'חוק הרעלה' והוא המשך לאותו החוק.
חוק זה אוסר על לבישת רעלה לא רק בתחומי בתי ספר ומוסדות ממשלתיים כפי שהיה עד כה אלא מטיל איסור גורף על כל המרחב הציבורי ומטיל עונשים על המפרים אותו. אישה תחויב בקנס של 150 יורו או בהשתתפות בסדנה על עקרונות האזרחות של הרפובליקה הצרפתית. גברים שיכפו על נשותיהן לבישת רעלה ייענשו בקנס של כ- 30 אלף יורו וזאת על מנת להדגיש את מטרת החוק – לחימה בדיכוי נשים.
ישנם לבטים רבים בנודע לשאלה האם האיסור נחשב לחיובי או שלילי, האם החוק מונע דיכוי נשים דרך הדת או למעשה פוגע בנשים מכיוון שהוא אינו מאפשר להן לכסות את עצמן ולהתנהל בצניעות בהתאם לאמונתן? האם החוק יוצא נגד כפיה דתית או אולי הוא בעצמו מהווה כפיה?
בסקר שנערך בקרב לובשות הרעלה הן נשאלו מה מסמלת הרעלה עבורן נמצאו שבע סיבות ללבישת הרעלה ובהן אמצעי להראות את הדת, הגנה מפני גברים, הבעת הערכה וביטחון עצמי כאישה מוסלמית, ביטוי להשתייכות לדת האסלאמית הפוליטית, הצהרה נגד המודרניות ועוד. כל אלא אינם סמלים לכפייה או לשיבוש מגדרי. בנוסף, יש החושבות כי השאלה האם ללבוש רעלה היא בחירה חפשית וכך החוק פוגע בעקרון הבחירה החפשית שלהן.
מנגד, יש נשים מוסלמיות וארגונים פמיניסטים הרואים בחוק סמל לחירות האישה מהכפייה התרבותית-חברתית של האיסלם. אלה אומרים כי חוק הרעלה יוצר שוויון בין המינים גם במרחב הציבורי ובכך מסייע למעמד הנשים בחברה בכלל. יש שיראו בחוק הזדמנות ויציאה לדרך חדשה, לתרבות חדשה בה לאישה יש מעמד או אופציה לבחור. יש החושבות כי החוק יחזיר את הגלגל אחורה ויגרום לנשים להישאר בבית ולא לצאת לחיי תרבות.
הרצון לייבא את החוק לישראל מעביר את הכדור גם למגרש שלנו. ההתנגשות הזו בין פמיניזם לבין שימור של אלמנטים תרבותיים ממשיך להשאיר שאלות פתוחות רבות – מהו חופש עבור נשים ומי מחליט על כך? מי מחליט מהי כפייה? והיכן היא זכות הנשים להבעה עצמית בסוגיות אלו?
