קטע מ"לא עלינו" של הרצל כהן

שתפו

בהתחלה לא היה דבר, קבעתי בפני קהל הסטודנטים הנערכים לשמוע את הרצאתי, והמתנתי רגע קצר להקשבה המתבקשת. ייתכן, הוספתי איטי ומסתורי, ייתכן מאוד שהיה פה חושך מוחלט ועוד איזו מן שתיקה מעיקה. זה כל מה שהיה פה, נקשתי במשטח הפודיום והזדרזתי לסייג את קביעתי — מלבדו כמובן, הצבעתי אל תקרת האולם ופניתי אל הסטודנטית הקרובה. למענך, עלמה יפה וקצרת חצאית להשחית, אני חוזר שנית. מלבדו ומלבד השתיקה, המועקה והחושך, לא היה פה דבר.
ולמרות שרב הנסתר על הידוע בפרשה הכאובה והמייסרת הזאת, ואף שמדובר בסלע קיומנו, אם מה שמתרחש פה בא בגדר "קיום", עובדה אחת מעולם לא הייתה שנויה במחלוקת — המועקה הארורה הזאת הייתה, הינה ותהיה בת אל־מוות. על עובדת סלע קיומנו זו לא נחלקו המומחים מעולם — המועקה הנוראה מקננת בו מאז שהוא עומד על דעתו והוא כזכור עומד על דעתו מאז ומעולם.
היום כבר ברור למביני הדברים העצובים האלה שלא נמצא לו מוצא. זה היה באמת מצב של כורח. הוא כבר לא יכול לה לבדידות החריפה ההיא. הוא באמת ובתמים נאלץ לעשות למען עצמו כיוון שבנסיבות העגומות ההן כבר לא היה לו במה להיאחז.

נסו להבין אותי סטודנטים מפונקים שלי. לפחות אותי אם לא אותו, סרקתי במבט חטוף את השורות הצפופות ואת המעברים הדחוסים בסטודנטים הבוחרים בהרצאת אורח שלא מן המניין. דבר לא היה פה, כאמור. נרצה או לא נרצה ונתעלם או נטמון את ראשנו בחול הטובעני והבוגדני של ארץ ישראל היפה והמתחדשת. העובדה הזאת בהירה ופשוטה בתכלית הפשטות ואני מתחייב להראות לכם אותה אחת לאחת באורח ברור ולעוס כפי שהורגלתם על ידי המלומדים העולצים ברחבי הקמפוס המדושן הזה.
אז מה היה לנו? שאלתי אותם וסרקתי את האולם מימין לשמאל. חושך מוחלט היה לנו, דממה, מועקה, מלומדים עולצים, קמפוס מדושן וסטודנטים מפונקים… סתם סתם, קצרתי את התשואות הרמות. צחקו צחקו ומחאו כפיים, הוכחתי אותם. עוד רגע שום דבר כבר לא יהיה כאן כל כך שמח יען כי דבר לא היה לו לריבונו של עולם מלבד החושך והמועקה. בלא כלום העצוב הזה מתחיל הסיפור הנוגה שלנו. כן, שלנו, של כל אחד ואחד מאיתנו, ירצה או לא ירצה ויגיד מה שיגיד.

אכן צודקים המבינים. באמת לא היה לו במה להיתלות. שום כלום. יוק, נעצתי את עיניי בעיני הסטודנטית הקרובה. נאדה. סטודנטית מאושרת, התעכבתי על המראה המצודד שלה. הצבעים, אמרתי לה, לגמרי לא הולמים את נושא ההרצאה הזאת.
ונכון. חזרתי אליהם ונקשתי במשטח הפודיום. המומחים צדקו גם בהבחנה הבאה: הוא כבר לא יכול לה למועקה. לאסוננו ולאסון הבריאה הנעלבת והמגלגלת עיניים הוא כבר לא יכול לשאת עוד את זוועת הייסורים, כי כוחות עוינים שזהותם תתברר בהמשך ושמביני הדברים כינו אותם ובצדק "כוחות רעים", קיננו בו מאז ימי הזיו והזוהר שכאמור לא ידעו ראשית. בני התשפוכת קיננו בתוכו, קבעתי וחזרתי אל הסטודנטית הקרובה. הבורדו הזה, לחשתי אליה, הבורדו הקיצוני הזה מזכיר לי את הבורשט המצמרר של סבתי מצד אִמי עליה השלום. נורא חמוץ אמרתי לה, נאחזתי בצמרמורת והתזתי את ראשי לצדדים. נורא חמוץ הסיפור הזה, החזקתי במשטח הפודיום והתעטשתי, עצמתי את עיניי ופקחתי. איפה היינו? אספתי את פרצי הצחוק ואת המבעים המופתעים.

פסעתי אל קדמת הבמה. נכון נכון. היינו עם הכוחות העוינים שמאז ומעולם קיננו בו כעלוקות רשע וינקו מתוכו עוד ועוד אור, גדלו והתחזקו, השתלחו והתפרעו, ניבלו והשחיתו.
והוא ניסה להתגבר. כך בכל אופן קובעים המומחים. הוא רצה להתעלם ולהבליג. הוא עשה כל מאמץ. הוא השתבלל והעמיק אל תוך תוכו, אבל ככל שירד והסתתר כך התעצמו הכוחות הרעים. הם זללו והתגססו, צחקו בפיות פעורים וגידפו במחשבות מגונות. וחרף המאמצים המועקה התעצמה, הצער הכאיב, והוא נאלץ לעשות את מה שמאז ומעולם שנא לעשותו.
במר יאוש, אומרים יודעי הסוד העכור הזה, הפניתי את פניי אל צרור הדפים שלי ונערכתי לשוב ולהקריא. במר יאוש הצצתי אל הסטודנט היושב בקצה השורה השלישית והמושיט אליי אצבע דחופה. במר ייאוש פרש ריבונו של עולם אל השנואה במלאכות. בחוסר חשק וכמי שכְפאו הערמומי שבשדים הוא פרש אל הארור שבפתרונות. בשביב מחשבה עגמומית הוא התכנס והתרכז, התרכך והזדכך, התכונן והתכוונן, התכוון וחשק, שאף וצמצם את עצמו, התפנה אל תוכו ופינה מקום צר ומתארך לארבעת העולמות.
הסטודנט היושב בקצה השורה השלישית שמט את היד והתכונן לעזוב. רק מראה המעברים החסומים וגרמי המדרגות התפוסים עד אפס מקום החזיר אותו אל מושב העץ. הוא הרפה מתיק העור שלו והתנשף, לחץ את מרפקו על ידית המושב והפנה את פניו אל השמשה הגדולה.
אט לך בחורי, אט לך. אין לך לאן לברוח, אמרתי לו והצצתי בקהל, המשתאה לשטף הדיבור הקולח והאחר שלי. תאמין לקשיש הטרחן המנוסה והמעט משונה שבא אליך ממרחקים. אין לאן לברוח מהאמת הארורה הזאת. תשע שנים, הקשתי במשטח הפודיום וטלטלתי אותו, ניסיתי גם אני לברוח, פשפשתי בארכיונים העבשים של איזמיר וסלוניקי. וניסיתי. האמן לי, סטודנט חיוור ומבוהל שכמוך, ניסיתי לחבר לנו סיפור אחר. סיפור עליז יותר רציתי לחבר לנו. סיפור קליל על שובבים ושובבות, על מלאכים ופיות ועל קטיפות ומלמלות. ונאדה. יוק. הפניתי את פניי אל הסטודנטית הקרובה ופרצתי בצחוק. אין מצב, כמו שאת אומרת לו כשהוא בא אלייך לתיקון חצות.
הבנת יקירי, חזרתי אל הסטודנט מקצה השורה השלישית. תרצה או לא תרצה אפרוחי, תרצה או לא תרצה וברח לאן שתברח. זה הסיפור שלך ואף אחד לא ירחם עליך וייקח אותו ממך.
ברגשות מעורבים, אמרתי לקהל המשועשע והמתאמץ לפענח את מה שהוא שומע ורואה. ברגשות מעורבים הציץ ריבונו של עולם אל הכלי הנברא והצמא להתמלא במה שיבוא אליו. הציץ ולרגע עצר את גלגל מחשבתו. שרשרת העולמות שכבר נבראו וכבר נחרבו צלפה בחושך הקר, שרקה וצמררה בפי החלל הפנוי.
והוא עצר בחריקה, סטודנטים שמנמנים ומדושני גבינות יוקרה. הוא עצר את הנשימה, סטודנטים רוויי יינות אהבה. ובהרף השגה, חדה וחלקה, ראה את ריבוא הדורות שימלאו גם הפעם את הכלי הנרעד לקבל את האור.
גם אתכם, השלכתי אל האולם יד מבטלת. אפילו אתכם סטודנטים עצלים, הוא ראה משתרעים על גבכם בתחתית הכלי בטלנים ומגרגרי גורמה. כן כן, אפילו אתכם, השבתי אל הקוראים אליי, שתיתי לרוויה את הנאתם משטף להטוטיי והחטפתי הצצה אל קטיפת הבורדו המערטלת את כתפי הסטודנטית הקרובה.
בחרדת קודש, אומרים גדולי התורה העזה הזאת, חרק ריבונו של עולם, עצר וראה את מה שראה ושינן במראות האש הלבנה: אין פתרונות קלים. אין פתרונות של קסם. הפעם רצוי לחשוב טוב לפני כל מעשה ומעשה. סוף מעשה במחשבה תחילה. סוף מעשה במחשבה תחילה והפעם חיוני לעבוד לאט. לעבוד לאט ולכוון מדויק. לזכך אותיות במלקחי מחשבת האש הדקה ולחכות באורך רוח עד שתרפרף בצבע נכון. ובשם השם הנחתי לצרור הדפים, חזרתי לסרוק את השורות הקדמיות והתעכבתי על הסטודנט המתכווץ בקצה השורה השלישית.
בשם השם נעלתי בפני הסטודנט את מבטי, בשם השם שינן לתוכו ריבונו של עולם — רק לא למהר. לא למהר ולא לסמוך על המקרה. לא לסמוך על המקרה וקל וחומר שלא על הנס. ולחשוב פשוט, בשם השם. לחשוב פשוט ולהישמר. להמעיט ולהצניע. ולרצות פחות, לרצות קטן ולרצות מעט. אם אפשר להתבטל בשם השם. להתבטל ולהצניע. ולהאט. למען השם, מאוד חשוב להאט. נכון נכון. זה בדיוק מה שרוצה השטן. חיפזון הוא רוצה. עומד מאחור עם חבר מרעיו ומשחית, משחית ומשטין. אל חשש ואל פחד. הכול ייעשה בקצב מתאים ובעתו.
בעתו? ודאי בעתו. אבל איך בעתו? שאלה מצוינת. נחוצה איזו עת עכשיו. נחוץ איזה זמן. זה הזמן הנכון לברוא אותו. ורצוי זמן פשוט, זמן פשוט ושטוח, זמן ישר וארוך. בלי פיתולים ובלי סלסולים. זמן מוחלט נחוץ כאן. בעצם לא מוחלט. שום דבר אינו מוחלט כאן. זמן מוחלט בקירוב רצוי לברוא הפעם. מוחלט לכל אורכו ויחסי בקצוות ובמקרים מיוחדים.
נחרש לסערת מחיאות הכפיים הפנה הסטודנט מן השורה השלישית את ראשו לאחור והידק את כף ידו על הכיפה הסרוגה הנוטה להחליק אל רקתו הימנית. פסעתי אל השמשה הגדולה שלצד הבמה, הבטתי בו רגע קצר ומשכתי מכיס מקטורני האדמדם ממחטת בד צהבהבה, מחיתי את פניי בנגיעות קלות ושבתי לעיין בצרור הדפים.
הצצתי אל שורות הסטודנטים הצעירים והרעננים. התענגתי על תשומת לִבּם, השתהיתי עד שהתפרשה דממה והוספתי להקריא מרשימותיי. בלב כבד משך מתוכו ריבונו של עולם את שפעת האור, התעצם וזכר, הזריח ואמר, האציל והציף את הכלי באור הבוהק. והאור קוצף וגועש וגולש ונופל אל העולם הרביעי וניטח משם על רצפת השלישי, ומשם אל השני והראשון.
בכאב, מתאנחים בעלי הסוד. בכאב וצער חרק ריבונו של עולם, חרק ועצר, הטה מחשבה והציץ. מתבהל ומתעשת הוא ספר ומדד, שקל, ידע, התכנס וחיכה. ממצולות החלל הפנוי וממעמקי הכלים החרידו קולות הנפץ. משאול העולם הנברא החרישו ניפוצי קירות הבדולח. סדקים התארכו במעלה קירות הכלי החדש. שוב לא עמד הכלי בשצף השפע ובמטח הניצוצות המשתלהבים.

אתם קולטים את מימדי האסון הקוסמי הזה? פניתי אל הקהל המשתומם והחמרתי אליו את פניי. אתם בכלל מבינים סטודנטים נינוחים ונטולי דאגות, איזו קטסטרופה התחוללה כאן? הלו, נופפתי אליהם. הלו, קירבתי את כף ידי אל אוזני. הלו, אני לא שומע. מה אתם לוטשים בי עיניים במן הערצה כזאת? הכלים נשברו, הטחתי בהם. מה צריכה להביע שביעות הרצון הזאת? הכלים נשברו אני מודיע לכם!
טוב בסדר, התנשפתי. נמשיך, התרציתי. אולי בהמשך ידרוך לכבודכם איזה כוכב ויעזור לכם לקלוט מה קרה כאן. סטודנטים בפריס, על הרבה פחות מזה הפילו ממשלות. אבל אתם? אתם לא תוותרו על החיוך האווילי הזה ועל צבעי הבורדו האלה, הצבעתי אל הסטודנטית הקרובה ואספתי בסיפוק את צחקוקיה המתוקים.
אל תטרידו את מנוחתכם באסונות קוסמיים, צחקקתי במרירות. למה מה? מה קרה? בסך הכול הוא ניסה בפעם המי יודע כמה לברוא את העולם הזה ועל ההתחלה נשברו לו הכלים ופרצו ממנו טריליוני קליפות, שדים וליליות. נו אז מה? חככתי את כפות ידיי וגמעתי את פרצי הצחוק. אז מה, אתם שואלים? תמהתי עליהם. נמשיך עכשיו, חזרתי לרשימותיי. אולי יקרה איזה נס והמצפון הקפוא שלכם יפשיר לאיזה רגע קצר.
חרשתי על מצחי כמה קמטי צער וחזרתי להקריא: שוב, נאנחים יודעי הסוד המריר. לא עמד הכלי בשפעת אורו הנאצל. שוב נתארכו השברים בדפנות הכלי. היה זה רק עניין של זמן ביעף או הרף עין אלוהי, מקוננים חורשי הסודות ורוקמי המזימות האפלות. כוחות עוינים על רבבותיהם, שש מאות ריבוא קליפות וצבא שדים ומזיקים שצפו בשפעת האור הזך. בצרחה צורמנית ירדו לתהומות הכלי השבור לשבור שבר, להיטפל אל הסדקים ולינוק את האור, לטרוף את מטר הניצוצות הנשפך, להשחית בתנועה מגונה ולצחוק, לחרוק ולגדף, לנטף ולטנף.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות