צרויה, בית ביאליק

מאת:עמיחי שלו
שתפו

לפני בערך כשנתיים פרסם פרופ' ניסים קלדרון את הספר "יום שני" על שירה ורוק בישראל. קלדרון ניסה להסביר את הדעיכה של השירה והמשוררים מהמרחב הציבורי. אחת התימות המרכזיות שלו היתה שהצורך של אנשים בשירה ובאנרגיה פואטית, ובמילים שיגדירו עבורן את הרגשות והמחשבות שלהן – לא נעלם, אלא הוסב למוסיקת הרוק. התימה הזו אכן נכונה במידת מה, אבל למעשה הצורך הזה מוסב גם לפרוזה. למעשה, הוא תמיד היה שם.

כשז'אן פול סארטר בספרו "ספרות מהי?" הגדיר את ההבדלים בין שירה לפרוזה, הוא טען כי ההבדל ביניהם טמון בכך שבעצם למילים בפרוזה אין משמעות משל עצמן, הן תמיד באים לתאר משמעות סיפורית, הן באים לתאר סצינות, תהליכים וכיו"ב. בשירה לעומת זו יש למילים משמעות משל עצמן, משמעות מילולית, שלא קשורה בהכרח לתוכן עצמו.

אז איך הדברים האלה קשורים לצרויה שלו ולספרה "שארית החיים" וגם לספריה הקודמים?

לדעתי אצל צרויה המילים הם גם אמצעי וגם מטרה, ובהקשר לדברים של סארטר, הם גם טומנים מאחוריהם משמעויות פרוזאיות וגם עומדים בפני עצמן. לפי סארטר, הם גם פרוזה וגם שירה.

אני מדמיין את צרויה (והדברים ששירה חדד אמרה בפתיח מחזקים את דמיוני) כסוג של מנצחת על תזמורת סימפונית המורכבת מכל המילים של השפה העברית, שולטת בכל תו, בכל פראזה, כי ברגע שתו לא מכוון עד הסוף, ברגע שמילה לא מכוונת עד הסוף, אז כבר הכל נשמע קצת אחרת, אבל אצלה זה לא קורה.

במהלך השכלתי הספרותית, הדידקטית אבל בעיקר האוטו דידקטית, חשתי צורך לקרוא את רוב מה שצריך, את הספרים הקאנוניים, המאז'וריים, התקניים הגדולים של הספרות, אך יחד עם זאת פיתחתי אובססיה לקריאה חלופית, לספרים שגרמו לי לקרוא אותם אחרת, אם זה סופרי זרם התודעה, סופרי הדאדא והסוריאליזם, דור הביט, וכן סופרים כמו תומס ברנהרד ופרננדו פסואה. אני רואה את ספריה של צרויה שלו על אותו ציר של קריאה חלופית, אך באותה מידה גם על הציר הקאנוניסטי. הספרים שלה מספקים חווית קריאה אחרת ולמעשה מפעילים סימולטנית כמה "שרירי קריאה". לשריר הראשון אפשר לקרוא "השריר האסתטי", אותה חוויה פואטית מוסיקלית. השריר השני הוא השריר הסיפורי, הגירוי והסקרנות שיש לנו כקוראים מכל חוויה סיפורית. לשריר השלישי אפשר לקרוא "השריר הרגשי". אם קודם דימיתי את צרויה למנצחת סימפונית, אז עכשיו אני מדנה אותה, לצורך השריר הזה, לסוג של מדיום. כפי שמדיום קולטת וסופגת את קולות המתים כדי להעבירם לאלו החיים סביבה, כך צרויה היא כמו כלי קיבול, כמו פונדקאית, שקולטת את כל הרגשות הממשיים והלא ממשיים מהסביבה ומעצמה, ומעבירה אותם אל הדף. ומה שמיוחד אצלה הוא שבניגוד לסופרים אחרים, שאצלם אפשר להסתפק בשריר אחד, אצלה השרירים חייבים לבוא יחד, אי אפשר אחד בלי השני.

אפשר להגיד לי אחרי הדברים האלה, אתה מתאר חווית קריאה אולי נוקשה, אנינה, אליטיסטית, אז איך זה מסתדר עם הפופולאריות העצומה שלה, ועם העובדה שמאות אלפים בארץ ורבים בעולם קוראים אותה? התשובה שלי היא פשוט לחזור לתימה של פרופ' ניסים קלדרון. אנשים כנראה מוצאים אצלה את אותה אנרגיה פואטית, את אותן המילים שמגדירות להן את הרגשות והמחשבות שלהן בצורה כל כך מדויקת, ולמי שכאן שעדיין לא קרא את "שארית החיים" יש לי רק המלצה אחת: תקראו אותה לאט, אל תרוצו, זה ייקח שבוע, זה ייקח חודש, זה ייקח שנה, אין מה למהר, רק ככה תוכלו כמוני לחוות חווית קריאה של כל השרירים.

ולסיכום, הנה מדברי פסואה עצמו על הפרוזה מתוך "ספר האי נחת":
אני מחשיב את השירה כיצור ביניים, מעבר מן המוסיקה אל הפרוזה. כמו המוסיקה, השירה מוגבלת על ידי חוקי מקצב, שגם אם אינם החוקים הנוקשים של השירה הרגולרית, הם קיימים בכל זאת כהגנות, פעולות גומלין ומערכים אוטומטיים של דיכוי וענישה. בפרוזה אנו מדברים בחופשיות. אנו יכולים לכלול מקצבים מוסיקליים, ובכל זאת לחשוב. אנו יכולים לכלול מקצבים פואטיים, ובכל זאת להיות מחוץ להם. קצב של שירה פה ושם אינו מפריע לפרוזה; קצב של פרוזה פה ושם גורם לשיר למעוד.

בפרוזה מקיפים את כל האמנות – בחלקו מפני שהמילה מכילה את העולם כולו, ובחלקו כי במילה החופשית כלולה כל האפשרות לומר ולחשוב אותו. בפרוזה אנחנו נותנים הכל, מכוח טרנס פוזיציה; את הצבע והצורה, שהציור אינו יכול לתת אלא ישירות, באמצעות עצמם, ללא מימד אינטימי; את הקצב, שהמוסיקה אינה יכולה לתת אלא באופן ישיר, באמצעות עצמו, ללא גוף פורמלי, וגם ללא אותו גוף שני שהוא האידיאה; את המבנה, שעל הארכיטקט ליצור מדברים קשים, נתונים, חיצוניים, ןאשר אנו מקימים במקצבים, בהיסוסים, במעברים ובזרימות; את המציאות, שעל הפסל להותיר בעולם, ללא הילה או הליכה אל מעבר למהות החומרית; ובסופו של דבר גם את השירה, שבה המשורר, כחניך במסדר חשאי, הוא משרת של דרגה וטקס מסוימים, גם אם מתנדב.

אני בטוח שבעולם תרבותי מושלם, לא היתה אמנות אחרת פרט לפרוזה. אפילו האמנויות הפחותות, או אלו שאנו יכולים לכנות בשם זה, משתקפות בפרוזה, ממלמלות. יש פרוזה שרוקדת, ששרה, ויש המדקלמת את עצמה. יש מקצבים מילוליים שרוקדים אותם, שבהם האידיאה מתפשטת ברומזנות, בחושניות שקופה ומושלמת. ויש בפרוזה גם דקויות נלהבות שבה השחקנית הגדולה, המילה, ממירה בקצביות במהותה הגופנית את המסתורין שאין למששו בידיים, את המסתורין של היקום".


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות