http://www.youtube.com/watch?v=lLECMo8EvO4
"שלום, אני ארין מדר, סטודנטית בספיר, גרה בשדרות, פעילה ברוטשילד". כך פתחה ארין את נאומה בעצרת המחאה האחרונה שהתקיימה בתל-אביב ("צעדת הדממה"), אל מול אלפי אנשים.
ארין, בת 23, סטודנטית שנה א' במחלקה ליצירה, תרבות והפקה. ובחודש וחצי האחרונים – מנהלת תפעול ולוגיסטיקה של מאהל רוטשילד, ובראש ובראשונה – מנהלת המטבח שלו, כולל ארגון וניהול תרומות של אוכל וציוד, כשהיא אחראית על הזנתם של כמה אלפי אנשים, ארבע פעמים ביום, מדי יום. עם הגדרתה העצמית כ"מפיקה ויוזמת במאהל המחאה", מתיישב גם המעבר שלה בימים אלו מניהול המטבח לעשייה אקטיביסטית בשטח, שיוצאת וחורגת מהמתחם.
חיפוש בגוגל יעלה שהסטודנטית האלמונית עד-לא-מכבר, זוכה לככב בלא מעט כתבות (טלוויזיה, עיתונות, אינטרנט) כאחת מ"נשות המהפכה". אף על פי כן, יום שבת האחרון, כשהיא מובילה את צעדה המחאה כשמימינה דפני ליף וסתיו שפיר ומשמאלה צ'רלי ביטון, עורר בה התרגשות גדולה. "לעצרות הקודמות לא הלכתי", מעידה ארין, "מחשש ההמון; אני גובה מטר וחצי…". את דבריה נשאה כתושבת הדרום, והביעה את תקוותה שנוכל להיות גאים בהיותנו ישראלים. "התרגשתי מאד. אני לא רגילה לעמוד בפרונט של דברים. יותר נוח לי לעשות דברים מאחורי הקלעים, לגרום להם לקרות. באתי למחות, לא לגזור קופון של 'הכרה'".
איך כל זה התחיל?
ישבתי ב"קרנף" – מועדון הסטודנטים במעונות של ספיר – וראיתי שמישהי מוחה על מחירי השכירות בתל-אביב. אמרתי לעצמי שזו בחורה עם אומץ, ושאני חייבת לתמוך, כי חייתי בעצמי ארבע שנים בתל אביב, והרגשתי על עורי את יוקר הדיור. הרגשתי שאני חייבת לנסוע ולהביע הזדהות, כי מקום לא צריך להיות שייך לבעלי סטטוס סוציו-אקונומי מסוים בלבד. מאחר והיו קסאמים באותו יום, חיכיתי עד למחרת, ליום שישי.
ובאתי, עם תיק ובגדי החלפה לימים. חשבתי שאבוא לראות מה קורה ברוטשילד, אלך לישון אצל חברים, ולמחרת, בשבת אחזור הביתה לשדרות. כשהגעתי לשדרה היו בה עשרה אוהלים. היתה שם במה פתוחה, שכל אחד שרוצה בא ואומר שם מה שהוא רוצה, ועל אף שהתביישתי לקחתי את המיקרופון ואמרתי מי אני: ארין, סטודנטית משדרות, שגרה פה בעבר ארבע שנים ומכירה את קשיי היומיום.
יותר מאוחר, לקראת כניסת השבת, הגיע אוכל, ואני לקחתי מפה כדי לסדר אותו על שולחן מאולתר. והשאר – היסטוריה… מהשנייה הראשונה היה לי ברור שקורה פה משהו גדול, ורציתי להיות חלק ממנו, וכבר באותו יום נשארתי לישון בשדרה, על מזרון, בחוץ. קשה לי לראות חוסר צדק. אני מאד מאמינה שיש לפעול כשרואים עוולה חברתית. כך למשל, לפני שנה לקחתי חלק במאבק נגד הפרטת המכינות.
הזכרת את המקום האישי שאת פועלת ממנו. רוצה להרחיב?
אני באה ממשפחה ענייה, אמא שלי חולת סרטן, מאה אחוזי נכות, היא לא עובדת, לאבא שלי אין כסף, כך שהוא גר אצל הסבתא, אח שלי סובל מבעיות קשב וריכוז קשות. הסיסמה הקפיטליסטית "כל אחד יכול" מצדיקה את עצמה באמצעות אנשים כמוני, שבאים ממעמד נמוך, ולכאורה מצליחים לסלול את דרכם בחיים – הרי הנה אני לומדת לימודים אקדמיים. אבל האמת היא, שזה ממש לא כך. יש סדק צר שדרכו מתי מעט כמוני מצליחים לעבור, אבל הרוב – לא מצליחים ונשארים בחוץ. והעניין הוא, שזה לא הכישלון שלהם, אלא הכישלון של השיטה.
הייתי שמחה להיות לפה לכל אלה שהם כל כך מנותקים מהחברה, שמצויים כל כך בשוליים שלה, עד שאין להם שום מושג מה קורה בעולם, בארץ, בחברה שלנו. הם לא גרים במקומות שהדברים מתרחשים, אין להם נגישות לידע הבסיסי ביותר, לא מחשב, לא עיתון. המהפכה הזו הוגדרה בידי התקשורת כמהפכה של המעמד הבינוני, אבל היא של כולם, גם של העניים, של אלו שאין להם שום יכולת להשמיע את קולם.
מה זה אומר "אחראית מטבח"? איזה דברים ארגנת? אילו תרומות גייסת?
רשימה חלקית: אספקה של ירקות, פירות ופרחים לשבת מועד שוק הכרמל; עשרות מגפונים; שתי משאיות עמוסות אוכל וציוד שנתרמו משתי רשתות שיווק; תיאום עם שפים שיבשלו להמונים (ד"ר שקשוקה, איל שני, חים כהן, פותנא ג'אבר, חברה ממאסר שף – שהפניתי לשכונת התקווה); מקומות להתקלח בהם: בתים פרטיים, בתי עסקים, חדרי כושר; פגישות עם פסיכולוגים ומטפלים אחרים לפעילים בשטח שנבלעו בתוך האני-הקולקטיבי; משאית עם מאתיים חלות שפיזרה בכל שאר המאהלים בתל-אביב; שאריות האוכל מיריד האוכל של דיזנגוף סנטר; תרומות כספיות; קבלות שבת המוניות: שולחנות, כסאות, פרחים, ארוחת שבת, יין, חלות באורך שני מטר ממאפייה חרדית בבני ברק ("קסמים קורים"); פיזור אוכל במאהלים אחרים.
מה התרומה המוזרה ביותר שקיבלת?
תחתוניות לנשים
מהו המשפט המוזר ביותר שנאמר לך?
יש גם מלפפונים חמוצים עם החומוס?
איזה דברים למדת במחאה?
• את חוקי התברואה העירוניים
• שיש בי יכולות וסבלנות לדברים שמעולם לא הייתי מאמינה
• שאני יודעת לעשות גלגלונים באוויר
• לעשות הנהלת חשבונות, טבלאות אקסל, לעבוד מול ספקים
• את חשיבותה של עשייה, ולא רק של דיבורים
• שאני יכולה להנחות קבוצות, ליזום, להנהיג
• שיש אנשים בכל מיני צבעים – גם בכאלה שלא שיערתי שמצויים בקשת
• להתמודד עם השטח: צעקות, קללות, אלימות, איומים, תומכים, מזלזלים, נרקומנים, הומלסים שהשדרה נלקחה מהם
• לזהות סלבס תל-אביביים…
• שאפשר להמשיך ולפעול גם מבלי לישון. לגמרי. לילות שלמים
• שהניסיון לבנות קהילה חדשה חייב לכלול נשים מנהיגות.
• שהפרונט התקשורתי של נציגי המחאה חייב להיות מגוון והטרוגני, ולכלול גם מזרחים/ות וערבים/ת
• שלמחאה הזאת יש פנים רבות, עיניים רבות, לבבות רבים
• והכי חשוב: שקיות שלא נקרעות זה 0.06 מיקרון
כשאנחנו מדברות, את חוזרת על המושג "הפקה". למה?
גיליתי שהפקה קשורה ביצירתיות, ושזה מקום שבו אני יכולה לבוא לידי ביטוי. הנה דוגמה: נסענו כמה עשרות אנשים להביע תמיכה בחברים עצורים בבית משפט השלום בירושלים. אלא, שלא נתנו לנו להיכנס לבית המשפט, ואחרי המתנה ארוכה אף הודיעו לנו ש'קיבלו הוראה מלמעלה לא להכניס אותנו'. יתרה מכך, כעבור חציי שעה קיבלנו טופס ובו נאמר שיש לנו צו הרחקה לחמישים מטר מבית המשפט. כזכור, כל שעשינו היה בחוץ ולהמתין בסבלנות. ואז, חשבתי שאם המדינה שוללת באופן שרירותי מאזרחיה את הזכות להיכנס לבית המשפט, אנחנו חייבים למחות: הבאתי אזיקונים ואודם אדום בו כיסינו את עצמנו, בבחינת פושעים 'עם דם על הידיים', והזמנו תקשורת. כעבור עשרים דקות כבר הכניסו אותנו פנימה…
מהו המפגש הכי מוזר שהיה לך?
ישבתי ואכלתי חומוס במרמורק, ואלירז שדה ('האח הגדול'), שישב בשולחן סמוך, הצטרף לשולחן שלי, פטפטנו, ובסוף הארוחה תרם לנו כסף…
מה תעשי כשתתחיל שנת הלימודים?
הבטחתי לכולם שאני לא עוזבת עד שלא יהיה שינוי חברתי, שהרי אין לי ילדים ומחויבויות, כך שאני יכולה להשקיע מזמני. השאלה הגדולה היא איך עוברים חזרה מחיי רחוב לחיים רגילים, וממעשים – חזרה לדיבורים.
מסר לאומה?
אהבה, אחדות ועשייה. כל אחד ואחת מאיתנו הוא / היא ניצוץ של אור, וכקבוצה יש לנו כוח להאיר את החושך.
לסיכום, מתוך אחד הסטטוסים של ארין בפייסבוק:
השיעור הגדול שלי בתוך המחאה הזו, הוא ללמוד איך לנתב את כוחותיי בערוצים שונים ולהיות בפרופורציות נכונות. אני מתנצלת שאני לא עושה הכל כמו שצריך ומבינה שאני גם טועה. המחאה הזו חדרה לרמ"ח אבריי, ככה שאפילו הניסיון להיות בקשר סדיר עם המשפחה שלי עלה על שרטון. תסלחו לי, אני לא מושלמת, אני לומדת.
