אהבה.com

מאת:עמרי הרצוג
שתפו

חג האהבה – אנחנו צריכים לשאת את היום הזה פעמיים בשנה, בעברית ובלועזית – הוא הזדמנות נהדרת לזוגות מאוהבים להפגין את אושרם. אולם לא די להחזיק ידיים במסעדות מצועצעות או להתחבק לאור השקיעה; הרייטינג של הפגנות החיבה הללו הוא מצומצם, ומטבעה של אהבה יוקדת שהיא מבקשת להכריז על עצמה בראש חוצות, למען יראו וייראו.

רשתות חברתיות הן כלי יעיל לשם כך. בזמן שהשחתי את זמני בפייסבוק, הבחנתי במנהג הנפוץ של חילופי מילות אהבה מתוקות בין בני זוג, מעל הקירות הוירטואליים החשופים לעין כל. "דוב דובוני מתוק שלי! הפתעת אותי אתמול בארוחה רומנטית!", כתבה מישהי לצד תמונה שלה ושל בעלה, שפורסמה על העמוד שלה למחרת ט"ו באב; אחרת הצמידה לתמונה של בעלה את התגובה: "איזה חמוד אתה, יא אללה", והוא ענה לה: "את יותר! אוהב אותך כל כך!!!". גבר אחר כתב על קיר הפייסבוק של אשתו: "מתוקה שלי, בלי סיבה רוצה שתדעי שאני חולה עליך, אני יוכיח לך היום בלילה!".

לא רק הצהרות הערצה והבטחות אהבהבים מחליפים בני זוג כעניין שבשגרה באתרים אלו, אלא גם מילות עידוד, דרבון ומוטיבציה. כאשר אחד ממכריי שיתף את מכריו בהתלבטות שקשורה ברכיבת אופניים מתל-אביב לירושלים, מיהרה בת זוגו הנלהבת לכתוב לו: "בהצלחה, מתוק שלי! אל תשכח לקחת מים!"; וכשאחד מחבריהם הזכיר את מזג האוויר, שאינו ידידותי במיוחד למסעות כגון אלו, הזדרזה בת הזוג להבהיר מי לובש את מכנסי הרכיבה בבית: "אל תדאגו!", היא כתבה; "הגבר שלי כבר עשה את זה כמה פעמים, החום לא מפחיד אותך, נכון חמוד שלי?".

אני מניח שאותו חמוד פלוני יתקשה כעת להישאר לנוח במזגן; זה המחיר שיהיה עליו לשלם בעבור שלום בית. אולם מה שמשך את תשומת לבי היא העובדה, שכל הדיאלוגים הכתובים הללו מתרחשים בין שני אדם שמנהלים משק בית משותף. במילים אחרות, הם יכולים לדבר ביניהם בכל עת שיחפצו, להחליף מצמוצי חיבה ואף לדרבן זו את זה לצאת למסעות מדוושים או להוריד את הזבל. אבל הדיאלוגים הללו לא נאמרים פנים מול פנים, וגם לא מוצמדים בפתקיות על המקרר. הם נוכחים ברשת החברתית, מזמינים תגובות והתערבות של אנשים נוספים – החל מ"איזה רומנטיים אתם!" ועד "אפשר להצטרף?".

כל הציטוטים הללו אמיתיים, יש להבהיר, והם רק קרחון בים הגדול של ביטויי האינטימיות ברשת. רשתות חברתיות, כמו טוויטר ופייסבוק, או אתרי הכרויות, משנים מטבע הדברים את אופיין של מערכות יחסים רומנטיות, את המחוות שמלוות אותן ואת האופי הריגשי שלהן. כשאנחנו ממתינים "נצח" עד שעמוד יעלה ברשת, מדובר בעשר שניות לכל היותר; בטכנולוגיה שמבטיחה זמינות ונגישות של הרף-עין, גם הרומנטיקה עוברת הפרטה אל מרחב ציבורי-אינטימי מזורז; אל מכתבים פרטיים קצרים שבהם כולם יכולים להציץ.

המחשבה שבני אדם מצותתים לנו בטלפון, או עוקבים אחרינו ברחוב, היא בלתי נעימה בעליל. אולם במרחב המקוון היא משנה את פניה: בתוכו, אנחנו יכולים לשלוט על המבט המציצני, ולכן אנחנו מזמנים אותו מלכתחילה: במצלמות הרשת, ברשתות החברתיות. אם נוכל לעצב את התנוחה הנכונה, את התאורה המחמיאה או את המילים הנכונות, מדוע שלא נפתח את וילונות הסלון או את דלתות חדר המיטות לרווחה?

מציצנות היא עולם של הסוואה, ציתות ופלישה; היא מספקת ריגוש ארוטי ועונה על סקרנות טבעית לחלוטין. הנטייה לחקור מה מתרחש מאחורי הדלתיים הסגורות של הזולת, באה לבחון מחדש את שמתרחש בחדרי החדרים של המציצן. מהפורנוגרפיה ומקומדיות המצלמה הנסתרת, ועד ביטוייהם הנעלים ביותר של הספרות, הקולנוע והאמנות, המציצנות מספקת ידע: כמו רכילות, היא מאפשרת לחזות באחר במלוא פגיעותו, בעירומו הפיסי או הנפשי. והיחסים בין העירום לבין הלבוש, בין הסוד האינטימי לבין מי שחודר אליו כאורח בלתי-קרוא, מעצבים באופן חד-צדדי את הידע של המציץ, מאפשרים לו להתנסות בחוויות, בגופים ובקולות בלתי ידועים. הם מרחיבים את הדעת, במובן הנשגב או רווי הבושה של המושג. לכן המציצנות היא עתיקת יומין: בכל המיתוסים, מסיפור גן-העדן ועד האיליאדה, מעשה ההצצה משנה סדרי עולם ומגדירה אותם מחדש. היא מגדירה את הכללים האינטימיים של חברי הקהילה, ואת גבולות האסור והמותר, היאה והחריג; היא מאפשרת בעורמה מצע של ידע, מאשרת כלי שיפוט ומקנה מחוות משותפות.

ככל שהמרחב הטכנולוגי מחליף את המרחב הפיסי, כך גוברת פעילות ההסברה הזוגית. בעדכוני הטוויטר המתקתקים ובהודעות החיבה ההדדיות בפייסבוק, המציצנות המבוימת הופכת לקלישאה. בכך טמון גם האופי הטכנולוגי החדש של היחסים הרומנטיים: בהשקעה אינטנסיבית במראית העין, כלומר בשקר חזותי. מהתמונה הלא-מעודכנת באתר השידוכים ועד ל"דוב דובוני שלי" בקיר האישי בפייסבוק, בני אדם מנהלים את המבט המציצני שמופנה אליהם, ובכך מעקרים אותו ממשמעות. הם מזמנים מבט אל פנטזיות של שלמות מאושרת, שהיא נטולת ספונטניות, ארוס או כנות; והיא גם עלולה להחריב את הרומנטיקה.

על רומנטיקה אפשר ללמוד יותר מריב, מאשר מנשיקה; היא מבוססת על מתח רגשי וארוטי שמצטבר ונפרק ומתנגש ונסוג. ובעיקר, רומנטיקה היא עניין שדורש סבלנות. הרשתות החברתיות אינן סובלות סבלנות, ולכן הן מחליפות את הרומנטיקה בתשוקה; מילות האהבה הנפרסות לעין בפייסבוק אינן מביעות רגש, אלא פנטזיה על רגש, פשטני וכולל ומיידי. לכן הן גם נכתבות ברשת, במקום להיאמר בעל פה: בעולם האמיתי, הצהרות אהבה מרוכזות חשודות כהקדמה מרככת לאיזו תביעה בלתי נעימה. לא, הן אינן רומנטיות, ולכן גם אינן אינטימיות. הן חשופות לעין כל ומבטיחות הצצה זריזה לתוך מערכת יחסים, אבל חוסמות את המבט בקיר האטום והסתמי של הקלישאה המהירה. בעולם רגשי שבו ההצצה אל אהבה רומנטית הופכת מתוסרטת וצפויה מראש, הופך גם הידע על אודות הרומנטיקה לפלקט על קיר. לטוב ולרע, הוא כובל איתו לשם גם מחוות ממשיות של אינטימיות וקירבה.


שתפו