בשנה שעברה שהה אלטון ג'ון בחופשה משפחתית במהלכה הזדמן לו לשמוע קצת מהמוזיקה של ליאון ראסל. השם בוודאי אינו אומר הרבה לרוב אוהבי המוזיקה. עבור אלטון, מדובר בלא פחות מאשר אב רוחני שהשפיע על עיצוב סגנון יצירתו בשנים הפוריות ביותר בקריירה שלו. ראסל, מוזיקאי ויוצר, ניגן בשנות השבעים עם מוזיקאים כמו אריק קלפטון, פרנק סינטרה, וה"רולינג סטונז". אלבומיו זכו להצלחה מסחרית והוא נחשב כמוזיקאי מוכשר ביותר. לאחר הפריצה ומספר אלבומי סולו, נשאר ראסל אלמוני, יחסית לאמנים איתם יצר. משהו ניצת באלטון. תשוקה לרגש הבסיסי, השורשי שהניע אותו כשהיה אמן צעיר ומלא מרץ. אז הוא הרים טלפון לראסל והציע לו לעבוד יחד על פרויקט. זו הייתה ירייה באפלה שפגעה בול. כך נולד "THE UNION", אלבומם המשותף שיצא השנה, שלווה בסיבוב הופעות שמילא לא מעט אולמות בצפון אמריקה.
נקודת הפתיחה של פרויקט כזה עלולה להיות בעייתית. שני ענקי מוזיקה המגדלים אגו כתחביב היא לרוב בעיה. אך החשש מפנה את מקומו לשיתוף פעולה מאתגר ומאוזן. מרשים לראות את שני הכישרונות, שהחיים לקחו אותם למקומות שונים מאוד, משחקים "מסירות" בכישרון. היצירה המשותפת לא משקפת יחסי מורה – תלמיד, גם לא סופרסטאר ואמן נשכח, אלא שיתוף פעולה שמקדש את אהבת המוזיקה. וכמה מוזיקה יש כאן. בלוז, ג'אז, גוספל, סול, הם רק חלק מהסגנונות שמתגלים בשמיעה שנייה ושלישית. האלבום פותח את דלת הארכיון המשותף בו שוכנות ארבעים שנות יצירה. ג'ון וראסל משתעשעים בז'אנרים מוזיקליים שנחו אצלם על המדפים יותר מדי זמן, אך מצליחים להישמע לא עמוסים או מתאמצים מדי. היוזמה מאפשרת להם להציף את התאווה ליצירת צלילים שמשחקים על הקו הדק של אירוניה ועצבות אמיתית המשלימה עם החיים. לאורך כל האלבום ניתן לשמוע את השילוב הבלתי אפשרי כמעט, של הלבה המבעבעת שלא נקרשה עדיין ולצדה תחושת סיכום חיים של יצירה.
הקסם שמשרים ארבע-עשר השירים שבאלבום, שוכן דווקא ברעיון הבסיסי של שיתוף הפעולה. שני אמנים שעשו כל כך הרבה, אבל כמהים לחזור לשלד עליו בנו את שכבות הקריירה שלהם, לחזור למקורות. כשענק כמו אלטון ג'ון פונה למאסטר שלו, יכולה להיווצר דינמיקה נקייה משיקולים מסחריים. ה"איחוד" לא יירשם, ככל הנראה, כאלבום מופת בקריירה של אף אחד מהם. אבל הוא חלון דרכו ניתן להציץ לנפשם של השניים. מעבר למוזיקה נהדרת, האמנות מוכיחה שוב, שיצירה אמיתית נוצרת דווקא כשהיא לא כרוכה בחוזים שמנים וחונקים. היא מבצבצת בסדקים שבין ישיבות מנהלי חברות התקליטים.
