היסטוריה עכשיו / שי גנון
המחאה ברחבי הארץ תופסת תאוצה ומספרה משבוע לשבוע הולך וגדל. אך את המחאה הזו לא אנו המצאנו. אנו בתור יהודים גאים, תמיד רגילים לומר שיהודי כזה או אחר היה הראשון להמצאה מדעית. זה היה איינשטיין עם תורת היחסות ונמשך עד היום כשמכון התקנים הישראלי דיווח על כ- 250 אלף פטנטים והמצאות של המוח היהודי מדי שנה. חייבים להודות, את המחאה מסוג מחאת האוהלים לא אנחנו המצאנו, אבל תנחשו מי כן? ידידנו היקר והאדיב הדוד סם.
המחאה הראשונה מסוגה התחילה בארצות הברית. בסוף אוקטובר 1929, פרץ המשבר הכלכלי בארצות הברית הידוע בשמו "השפל הגדול". המשבר נבע משני גורמים. הראשון היה האשראי הגבוה שעמד לרשותו של האזרח האמריקאי. זה בשילוב תרבות הצריכה האמריקאית, יצרו מצב שהאזרחים בנו על רווחים עתידיים, שלהם ושל האחרים. הגורם השני ומשפיע ביותר לשפל היה הבורסה. לפני ב- 24 באוקטובר מיליוני אמריקאים האמינו בבורסה ומכרו כ- 13 מיליון מניות בו זמנית. כל אלה הביאו לירידה דרסטית בוול-סטריט. גם אז, היה אדם בשם הרברט קלארק הובר שב-4 למרץ 1929 הושבע כנשיאה ה 31 של ארצות הברית. הובר התאפיין בשמרנות, קפיטליזם וליברליזם כלכלי, היה בעד השוק החופשי. לא חלף הזמן, ואפקט הדומינו הגיע. אנשים הבינו כי הבנקים בפשיטת רגל ודרשו את חסכונותיהם. עבור האזרחים זה היה מאוחר מדי. בעלי עסקים, שהסתמכו על רווחים עתידיים ומכרו סחורה לאנשים ללא תשלום, מצאו עצמם מופסדים. אותם אנשים לא יכלו לשלם. בעלי העסקים החלו לפשוט רגל זה אחר זה. הבנקים לא נתנו אשראי, האבטלה גאתה והאזרח הפשוט החל להרגיש את המשבר במלוא עוצמתו. כדי לעזור לאזרחים לשלם את חובתם, החליטה הממשלה האמריקאית לפנות את האזרחים המופסדים מבתיהם לשולי הערים. כך קרה שהאזרחים עברו להתגורר באוהלים.
לעומת האמריקאים המופסדים, אצלנו המחאה באה ממקום חכם. תושבי הארץ נכנסים לאוהלים לפני שתגיע הקריסה. המטרה היא למנוע אותה. ההפך מידידנו האמריקאים ועל אף שאנחנו כל כך אוהבים לחכות ולפנטז על מדינתם, המחאה הזו מנסה להקדים תרופה למכה.
אם משבר מסוג זה יגיע למדינתנו, ניתן כבר לדמיין מה יקרה פה עם כל האוכלוסייה הרב גונית- החרדים, המתנחלים, הערבים, הבדואים, הדרוזים ועוד. יהיה כאן סוג של אנרכיה. לכן כל אותם אלו שאומרים שזו מחאה פוליטית, לכו תקראו קצת היסטוריה. ההיסטוריה של ידידנו האמריקאים מלמדת שעדיף שנשאר ישראלים, במחאה שכל מטרתה היא למנוע את האסון ולא לחיות את האסון. לבחור לגור באוהל ולא להצטרך לגור בו. ולסיכום, משפט מהמומחה לעניינים כלכליים, נחמיה שטרסל: "שלא יעבדו עליכם".
לא רק צרכן טלוויזיה / מירי ישראלי
בשנים האחרונות הרוב בישראל יושב בבית, כועס ושותק. בתוך תוכו הוא מוחה על כל השינויים הכלכליים שמתחוללים לנגד עיניו, אך הוא לא עושה שום דבר בעניין. הוא פאסיבי לגמרי. האזרח הישראלי, שכולל את הרוב בארץ נעשה לצרכן טלוויזיה שההתעניינות העיקרית שלו למתרחש במדינה נעשית בסלון אל מול מסך הטלוויזיה. הדבר היחיד שבאמת מפריד בינו לבין הניצחון שלו על ההחלטות בממשלה הוא היציאה מהבית לרחוב. עליו לצאת בצורת התאגדות ולהפגין כאילו שזה הדבר הכי חשוב לו בעולם. עליו להפסיק עם הפאסיביות, לגלות קצת אסרטיביות, נחוש לנצח ולהתחיל לתת "פייט" אמיתי.
העם הזה כבר ידע הפגנות בחייו, אך כשאני מדברת על ה"עם" אני מדברת על המיעוט- הערבים (8%), הדתיים (12%) והחרדים (8%). המיעוט לא מפחד לדרוש והוא דורש את מה שמגיע לו. הוא יעשה כל דבר שצריך כדי להשיג את מבוקשו וכדי שיכירו בו ובצרכים שלו. המיעוט ייצא להפגין וגם יזרוק אבנים, הוא יבעיר צמיגים באמצע הרחוב וגם יסתער על בית משפט העליון כשלבסוף הוא יקבל את מה שהוא נלחם עליו. למה? כי הוא המיעוט. כי למיעוט מגיע. המיעוט לא יישב בסלון שלו מול הטלוויזיה ויגיד "איזה חרא ממשלה". אם המיעוט מבקש, סימן שהוא גם צריך לקבל. הרוב הרגיש שלמיעוט יש סיבה טובה לרצות דברים ולקבל אותם, כי הוא בסה"כ מיעוט שנלחם על מה שמגיע לו. במשך השנים הוא התרגל לראות את המיעוט נלחם וכך היה בטוח שאין לו זכות בכלל לבוא בתלונות לאף אחד כי בשביל לעשות את זה הוא צריך להפוך להיות מיעוט. יש אנשים שלא מסתפקים רק בלהכיל את המידע והם באמת מעוניינים לפעול כשצריך.
הרוב הבין שהוא לא יכול להמשיך להיות חלק מצרכני הטלוויזיה שיושבים פאסיביים אל מול החלטות הממשלה, כי מהפכה לא תקרה לבד. הוא הבין כנראה שאם הוא רוצה לשנות את פני הדברים הוא חייב להעז ולעשות מעשה. ברחובות מתחוללות הפגנות בכל נושא שמכעיס את האזרחים. עלויות הדלק, מחירי הדירות, הפגנת העגלות וזו רק ההתחלה.
הרוב, אחרי שנים, מצליח להתארגן כקבוצה ויוצא להילחם. הוא קורא לשינוי וצדק חברתי. הפעם יש לו סיכוי. הפעם הוא כבר לא יסתפק בלהכיל את המידע שפוגע בו דרך מסך הטלוויזיה, הפעם הוא כבר לא שותק!
רוצים להצטרף לדיון על מחאת האוהלים? שלחו לנו מאמרי דעה, עד 500 מילה למייל:
maamulonline@gmail.com
