שלושה הישגים / נורית גרץ
גם אם המחאה ההמונית למען דיור בר השגה תשיג רק חלק משאיפותיה, שלושה הישגים כבר יש לה והם חשובים לעצמם. הישג ראשון: התפרצות של שירה, מוזיקה, אמנות. כל מהפכה אמיתית מובלת על ידי הדמיון ומלווה ביצירה. במאי 1968 אחת הסיסמאות המרכזיות היתה "הדמיון לשלטון". שדרות רוטשילד מכוסות בכרזות: "אנחנו בעד משמעות קיומית", "והם חיו עד עצם היום הזה בעושק ובעושק", "חזירות זה לא כשר", ושמות הרחובות: "סמטת לאן" "שכונת בלי תקווה", ושירים: "אין לנו בית ואין דירה, אין קרוואן ומעברה, אין אוהלים ואין מערות, יש לנו מקום רק בבית הקברות", שירה מודפסת, שירה מושרת, פה מישהו עם גיטרה, כאן מעגל של אנשים מצטרף. הדמיון והאמנות פורצים מהרחוב, ולאמנות אנחנו יודעים יש כוח להוביל תהליכים גם אם לא באופן מידי.
ההישג השני: יצירת מרחב פלורליסטי, שמורת טבע שמורכבת ממגוון של דעות ועמדות. דגל ישראל ליד דגל אדום, שלט גדול "די לאלימות עוברים לטבעונות" וליד זה קבוצה של מתופפים העונים כהד לקריאה "דמוקרטיה לא בונים על הריסות ופיגועים". מצד אחד, הבית הפמיניסטי ומצד שני, מלחמה נגד הגז. שורת האוהלים שנמשכת מ"הבימה" לאורך שדרות רוטשילד היא שמורת טבע של סובלנות והדגמה לפוליטיקה שמוכנה לשמוע ולתת להשמיע גם דעות שאתה לא מסכים אתן. זה דבר שלא קיים היום לא בציבור ובוודאי לא בפוליטיקה. ואם זה כאן אולי זה יתרחב ויגיע למקומות אחרים.
הישג שלישי: מי שמדבר עם האנשים לאורך השדרות, ברדיו, בטלוויזיה, רואה מיד שלכל אחד המחאה הזאת מזכירה משהו אחר, וכל הזיכרונות האלה הם זיכרונות אלטרנטיביים, אלטרנטיבה לזיכרון הקולקטיבי המאחד היום את כולנו. המחאה הזו מזכירה לאחד את וודסטוק, לשני את פירוק ברית המועצות, לשלישי את מהפכת 68'. מי שזוכר או מי שקרא יכול ללכת עוד אחורנית אל המהפכה הקומוניסטית, יש כאלה שמדברים על מחאת הפנתרים השחורים, על מרד הימאים, על כיכר הלחם. אפשר לומר שכשאפשר להעלות מתוך השכחה עבר אלטרנטיבי נפתח אולי הפתח גם לעתיד אלטרנטיבי.
מתוך דברים שנאמרו בתכנית שישבת בגלי צה"ל, 23.7.11
נס שחייב להמריא / מי-טל נדלר
מחאת האוהלים הנוכחית היא התעוררות ראשונה של צעירים שמכירים בכך ששינוי אמיתי יושג אך ורק במרחב הציבורי האמיתי, ולא בזה הווירטואלי. זוהי מחאה חברתית עממית שקוראת לפתרון מצוקת הדיור, אך באופן אירוני נזהרת שלא לומר את המילה 'פוליטי', כאילו שני הדברים מנותקים האחד מהשני, ויתכן קיום חברתי מבודד שאינו כולל בתוכו מלכתחילה את הפוליטי. רבבות האנשים שמילאו את מוזיאון תל אביב בהפגנה ביום שבת האחרון קראו ל"מדינת רווחה", "העם דורש צדק חברתי", "די לשלטון ההון". קריאות אלו הן רחבות יותר מאשר פתרון נקודתי למצוקת הדיור. אלו קריאות לשינוי המדיניות הניאו-ליברלית האגרסיבית שהתפתחה בישראל בעשור האחרון, לשינוי הכלכלה הריכוזית שנשלטת בידי בעלי הון שמורידים את מחירי הקוטג' ומעלים מיד את מחירי הגבינה, וללא ספק זוהי תגובת נגד ראשונה לניסיונות של ממשלת ישראל הנוכחית להחליש את כוח ההתנגדות של העם על ידי מכלול חוקים אנטי-דמוקרטיים כדוגמת חוק החרם, חוק הנכבה, חיוב ילדים בגיל הגן לשירת ההמנון וכן הצעות לחקיקות אנטי-דמוקרטיות נוספות שמקודמות ללא הפסק בתמיכת הממשלה.
אנשי מחאת האוהלים, שפוחדים, ובצדק, שלהט המהפכה יתמוסס ויעלם, נמנעים מלספק מצע חברתי פוליטי סדור, מחשש לשבירת ההרמוניה וההסכמה הגורפת ששוררת כעת בין יושבי האוהלים. במקום זה, נדמה שכולנו מחזיקים בעמדות סוקרטיות משל "הדבר היחיד שאני יודע הוא שאינני יודע". אולם, דווקא בכך מצוי האיום הגדול על המשך התקיימות המחאה. כדי שהמחאה לא תתמוסס עליה להכיר בקשר הישיר שמתקיים בין מדיניות החוץ של ישראל למדיניות הפנים שלה, בין מחירי שכר הדירה בארץ ובין תקציבי הענק שמוזרמים להתנחלויות, בין ההידלדלות הנמשכת של מוסדות התרבות והאמנות מחוסר תקציבים, ובין השליטה הממושכת בעם אחר ותקציבי האינסוף שמוזרמים לביטחון.
ניסיונותיו של ראש הממשלה להציע פתרונות למצוקת הדיור, נדחו על ידי ראשי המאבק לא מכיוון שנתניהו לא יכול להשיג פתרונות דיור ראויים, שכן פתרונות עשויים בסופו של דבר להימצא, אלא משום שהפתרונות הנחוצים סותרים את מדיניות הימין במתכונתו הנוכחית. אם ברצוננו להרחיב את מחאת האוהלים לכדי התנגדות עממית שתקבל ביטוי משמעותי גם מעבר לשדרת העצים היפה, עלינו להגדיר את המחאה כפוליטית-חברתית ולנסח מצע ברור שיוביל להתגבשותו של שמאל חדש בישראל, שייצג כראוי את מעמד הביניים, כפי ששמאל פוליטי צריך להיות. באוהל לידי, כתב מישהו "התעוררנו ולא נרדם". נס ההתעוררות הזאת הוא שצריך כעת להמריא.
למאמר נוסף בעיתון הארץ, שנכתב בשיתוף עם מאיה מיכאלי, לחצו כאן
רוצים להצטרף לדיון על מחאת האוהלים? שלחו לנו מאמרי דעה, עד 500 מילה למייל:
maamulonline@gmail.com
