ב-2008 יצא לאור "לב האפלה", ספרו של ג'וזף קונרד בתרגומם של שולמית לפיד, האם, ויאיר לפיד, בנה. ניתן כמובן להניח שמשפחת לפיד ביססה את החלטתה לתרגם את רומן המפתח של קונרד לאור האפשרויות האלגוריות שהוא מאפשר, אשר כבר נידונו לעייפה בהקשרים שונים ובתקופות שונות. ניתן כמובן להניח שאת האירוניה בכך שדווקא הלפידים הם אלו שתרגמו דווקא רומן זה ודווקא בתקופה היסטורית זו בהקשר המקומי-ישראלי, משפחת לפיד הצליחה לפספס; אירוניה, כמו גם אלגוריה, מחייבת מרחק רפלקטיבי היסטורי-גיאוגרפי של זמן ומרחב, כפי שלימד אותנו פול דה מאן, מה שבודאי לא עמד לרשות האם ובנה שככל הנראה אינם באמת מודעים למיקומם בהקשר ההיסטורי הישראלי-עכשווי.
שנתיים לאחר מכן, יצא לאור "שאלה של זמן", ספרו העשירי של השוויצרי אלכס קאפי (Alex Capus). בעוד שאל "לב האפלה" ניתן להתייחס בקלות בציניות מזלזלת בשל העדר האירוניה שבעצם המאמץ לתרגמו, האירוניה המובנית ב"שאלה של זמן" מצטרפת אל המודעות העצמית-היסטורית שיש להניח שעמדה בהחלטה לתרגמו לעברית, ועל כן הוא דוחק את הקורא בו אל פינה בה אין לו ברירה אלא להגיע אל תובנות לגבי ההיסטוריה שהקורא מהווה בהכרח חלק ממנה.
קאפי, בעזרת תרגומו הלא-מתפשר אך קולח של אהוד אלכסנדר אבנר, עושה זאת לא באמצעות עלילה אובר-דרמטית וסוחפת, פעלולים פואטיים וחדשנות במבע הנרטיבי, אלא באמצעות דקלום כביכול-יבשושי של מאורעות לכאורה-היסטוריים המסודרים בתבניות ספרותיות מוכרות ולעוסות לעייפה אל תוך רומן הנדמה כמנוכר-לעצמו, אשר עיקר תכליתו היא לשמש כאלגוריה על הקולוניאליזם כתהליך היסטורי מתמשך, ועל חלקו של הסובייקט חדור-התשוקה האינדיבידואלית בתהליך זה. החריגות המעטות והמדויקות מדקלום זה ומתבניות אלו הן המובילות לכך שהקורא ברומן צפוי לחוש באמביוולנטיות (במהלך הקריאה ולאחריה), אשר מפזרת את עננת הבנאליות ומחייבת תהליך של רפלקציה, ולו מינימאלי: נתק רגשי מהדמויות ואי-היסחפות אחר ההתרחשויות המתוארות בפשטות כמעט מקוממת מחד, ודחף עצום לנסות ולהשליך מדמויות והתרחשויות אלו אל ההוויה הקונקרטית של הקורא מאידך.
עלילתו של הרומן ודמויותיו מבוססים על מציאות היסטורית מתקופת מלחמת העולם הראשונה – ציר עלילה אחד עוסק באנטון ריטר, בנאי ספינות גרמני מהעיר פאפנבורג, אליו אנו מתוודעים (לראשונה, כביכול) עת הוא מגשים-לכאורה את מפעל חייו: השקתה בנובמבר 1913 של אוניית הענק גראף גטצן, "האונייה שלו – האונייה הגדולה ביותר והיפה ביותר שנבנתה אי-פעם בפאפנבורג" (עמ' 11). אך, למעשה, האונייה אינה מפליגה ובתום הרכבתה מסעה רק מתחיל; על ריטר ושני עוזריו (הרמן ונט ורודולף טלמן) לפרק את הגטצן וללוותה במסע מפרך אל מזרח אפריקה, שם ירכיבו אותה מחדש בקולוניה הגרמנית שעל שפת אגם טנגניקה. ציר העלילה השני עוסק בתת-לויטננט ג'פרי ספייסר סימסון מהצי המלכותי הבריטי: אדם שכולו גינונים ואצטלאות אשר הובילו אותו במעלה סולם הדרגות, עד ש"נתקע" בשל שורה של מחדלים פתטיים שנבעו מהיוהרה המניעה את סימסון ומבטאת חלק מהמעין "תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח" בה הוא לוקה. קאפי חושף כבר בתחילת הרומן מתי ואיך צירי עלילה אלו יפגשו: לכשתפרוץ באופן בלתי נמנע מלחמת העולם הראשונה, סימסון ישלח להטביע את הגטצן – סופו הטראגי של מפעל חייו הממשי של ריטר יהווה הגשמה של אשליות הגדולה של סימסון.
כביכול היסטוריזציה זו מהווה חלק ממערך של שבלונות של הספרות הקולוניאליסטית של תחילת המאה העשרים – ספרי ג'ונגלים המתארים מסעות אל לב המאפליה – (שפרנסו עשרות תיאורטיקנים פוסטקולוניאליסטים וכבר לא ברור אם הפכו לחלק מקאנון ספרות המופת העולמית, או שמא למאגר של טקסטים נלעגים ומיושנים) המפורקות ומורכבות מחדש ב"שאלה של זמן". אשליית התיעוד ההיסטורי מתחברת אל אשליית הנרטיב הקולוניאליסטי הגנרי ויחדיו הן עוטפות מקטעי אשליה הפזורים לאורך הרומן, החל מאשליות הגדולה של סימסון, עובר ב"אחרית הדבר" הפותחת את הספר ומתארת לנו את אשר אירע בסופו של דבר לריטר מיד לאחר סיום ההתרחשויות המתוארות ברומן עצמו (אשליה הן של פתיחה והן של סיום), וכלה ב"השקה" הראשונה של הגטצן בנמל פאפנבורג, שלאחריה היא פורקה ולמעשה לא הושלמה שוב לעולם.
אשליית סיום הרכבתה של הגטצן רודפת את ריטר המסרב לחוות אשליה זו שוב ומוצא אמתלות מאמתלות שונות על מנת להמשיך את בנייתה של הספינה, למורת רוחם של קברניטי המלחמה הגרמנים. השהייתה התמידית של האשליה מסומנת על ידי קאפי כפעולה שמבחינה היסטורית היא אינה אפשרית, ועל כן סימסון, התגלמות הסוכן ה"שוגה" באשליות תמידית, הוא ה"מנצח" ההיסטורי על חשבונו של ריטר – האחרון "מובס" בדיוק משום שהוא מסרב להיכנע לאשליה, פרט לזו בה הוא נאחז בכל כוחו: עצם היכולת להשהות באופן שאינו מוגבל בזמן את הכניעה האנושית הבלתי-נמנעת לאשליה (של סיום, של סגירה, של הצלחה או של כישלון).
ניצחון זה אם כך רווי באותה אירוניה, שהיא, על פי פול דה מאן (בתרגומו של שי גינזבורג), "הפעילות הרפלקסיבית שבה העצמיות שנתפסת עד לאותו רגע כמאוחדת ולכידה מתפצלת לתודעות רבות, וכל תודעה מתבוננת ומלגלגת על ראותה כלא-אותנטית". אירוניה זו מפוררת את ההבחנות בין ההיסטורי לבין הספרותי, בין המשמעותי לבין הזניח, בין הזמן לבין עצמו – היא "מתקרבת לדגם של החוויה הממשית ותופסת מעט מן המלאכותיות של הקיום האנושי כרצף של רגעים מבודדים שעצמיות מפוצלת חיה אותם". עבור קאפי, רגעים אלו טריוויאליים מדי מכדי להיתפס כתשוקה הראויה לרומן – הם משמשים כבולי עץ הנזרקים אל תוך כבשנו של מנוע הקיטור הקולוניאליסטי ממנו יונק רומן זה את תשוקתו-שלו, שהיא ייצוג אלגורי של הפוסט/קולוניאליזם (כהליך וכמצב מתמשכים) באמצעות הרגעים המבודדים של המפגש שבין אותם עצמיים-מפוצלים לבין מיקומם במערך הפוסט/קולוניאליסטי, והשפעת התשוקות שלהם עליו.
דה מאן מקביל בין אירוניה לבין אלגוריה, זאת משום ששתיהן מתייחסות בהכרח לדבר-מה (סימן) שקדם להן ובכך "מוותרות על הנוסטלגיה והתשוקה להתלכד ויוצרות צורה רציפה היכולה להוליד משך כאשליה של המשכיות שהן יודעות שהיא מַשְלְה", וכך שתיהן נעות "בין התובנות [שהן מאפשרות] לבין העיוורון [שהן] מייצרות". קאפי עצמו נע על ציר זה, באופן רפלקסיבי הניכר גם מעבר לכך שה"שאלה של [ה]זמן" כלל אינה שאלה עבורו, אלא תשובה (הָמֶשֵך הוא אשליה, הרגע הוא המהות): הסופר חודר אך ורק אל תודעתו של הצד ה"כובש", ספק כעוד היבט של האירוניה הרפלקסיבית הכרוכה במסורת של הספרות הקולוניאליסטית ה"קלאסית" וספק כחוסר יכולת להגשים באופן מלא את אשליית הכתיבה הפוסטקולוניאליסטית ה"אותנטית".
בשל נקודת מבט מצומצמת (בין אם מבחירה ובין אם לא) זו, מבליחים ברומן מספר רגעים החושפים את אופציות התודעה המצומצמות של סוכן-הכיבוש, אשר תמיד-מלכתחילה אינו יכול להימנע מעמדתו ככזה, כפי שלימד אותנו אלבר ממי. כך, למשל, הנציב הגרמני בקולוניה מקונן על כך שבשל התנהגותם של הילידים "נשללת ממני הבחירה בין טוב ורע…ועם כל מעשה מרושע שכזה אני והולך ונבלע, יותר ויותר, בתפקיד שיועד לי. זהו, רבותי, גורלו הנצחי של הכובש: פעם אחר פעם הוא נאלץ להכריע בעד ביזוי עצמי ונגד המוות" (עמ' 36). אל מול עמדה ספק-מודעת זו, ניצבת עמדה ספק-מודעת אחרת הנוכחת במהלך המסע של ריטר אל ברכבת המקרטעת לרוחב אפריקה:
הוא [ריטר] שמע את הצלפות השוט ואת קרקושי השלשלאות, את הפקודות שנשאגו בגרמנית, את אנחות העבדים המוכים, את גניחות השוורים, את חריקת גלגלי העץ על האדמה הסלעית, את חבטות הקורנסים, את האוושה הקצרה, המשייפת-מקרצפת, של האתים החופרים, את קולות הפיצוץ המחרישים אוזניים ואת קינת האלמנות. וכל זה נמהל בסאון הקטר, בצליל גלגלי הרכבת החשים-נוקשים במקצב של שני רבעים, והנה, שוב נפל אנטון ריטר לשנת תמימים מענגת (עמ' 50-51).
קריאה של פרגמנטים אלו, של רומן זה, בישראל של ימינו מבטלת את הממד האלגורי הספק-נוח שבהם, של ריחוק היסטורי-מרחבי, הנאה אסתטית ותהייה פסיכולוגית; היא גם לועגת לממד הספק-ביקורתי בחזרה המתמדת אל קלאסיקות ספרותיות שממדיהן האלגוריים כבר הפכו לשבלונות שכאמור מפורקות לחלוטין ב"שאלה של זמן". חוסר היכולת ליצור דיאלקטיקה בין פרשנות הטקסט לבין הווייתו של הקורא מחייבת דיאלוג בין הקורא לבין הוויה זו, כאשר הטקסט האלגורי נותר גורם מתווך ולא-מעובד בתור-עצמו. "שאלה של זמן", בעל-כורחו, אינו עוסק בעצמו, אלא בנסיבות בהן הקריאה בו נעשית (הממד אותו הלפידים ככל הנראה לא חשבו עד הסוף), שעשויות להוביל את הקורא להזדהות מאיימת עם דמויות ספק-היסטוריות אלו וחוויותיהן.
אלכס קאפי – "שאלה של זמן" (Eine Frage er Zeit – 2007), תרגם מגרמנית: אהוד אלכסנדר אבנר; הוצאת "קרן", תל אביב, 2010, 240 עמודים.
