השנהב של סמית'

מאת:יבגני טרבנוב
שתפו

לא הרבה אנשים בכו כשהבמאי והתסריטאי קווין סמית' הודיע על פרישתו מבימוי סרטים. מלך קומדיות האינדי ("מוכרים בלבד", "דוגמה") לא בדיוק עשה חיל כשיצר סרטים כמו "ג'רזי גירל" ו"קופ אאוט", שהיו נטולי הסממנים הייחודיים שלו. אבל בדיוק כשכולם חשבו שהגיע הזמן לעבור הלאה, סמית' החליט לכתוב ולביים סרט נוסף, "כנסיית הפחד". זה לא היה סתם קאמבק. זו הייתה לידה מחדש.

סמית' יצר מותחן אימה אפל שעוסק באלוהים ודת, ובדרך שבה שניהם מעוותים בידי קבוצות קיצוניות ובחן את הדרך שבה הפוליטיקה בארצות-הברית מתייחסת לשלושת אלו. התגובות היו מעורבות, כמו בכל פעם שקווין סמית' מוציא סרט חדש. אבל בזכות "כנסיית הפחד" הוא זכה לכבוד מחודש מהקהל ומהמבקרים.

סרטו החדש של סמית', "Tusk" יצא בסוף ספטמבר, בהפצה קולנועית מצומצמת (וכעת זמין להורדה ב-iTunes), ונראה שהוא התחיל דווקא בתור בדיחה. באחד הפודקאסטים שלו, סמית' סיפר על מודעה שראה בעיתון, ובה גבר מציע מגורים בחינם בביתו, בתמורה לכך שהאורח יתלבש כמו כלב ים. סמית' מיהר להשיק קמפיין בטוויטר להפקת סרט על פי המודעה, וכמובן שהצליח לעורר מספיק באז כדי לקבל מימון.

עינוי הומוריסטי

עלילת הסרט עוקבת אחרי וואלאס (ג'סטין לונג) וטדי (היילי ג'ואל אוסמונט), שני פודקאסטרים שמסקרים אנשים שמביכים את עצמם באינטרנט. וואלאס נוסע לקנדה כדי לראיין בחור שפצע את עצמו עם חרב, רק כדי לגלות בזמן הנסיעה שהבחור בכלל התאבד. בהמשך הסרט וואלאס נתקל במודעה בה גבר מציע לספר סיפור יוצא דופן על הרפתקאותיו, ובתמורה להאזנה הוא מציע את ביתו כמקום מגורים. בתור מישהו שכנראה לא ראה סרט אימה אחד, וואלאס נוסע לביתו של האיש.

לאיש עם ההרפתקאות קוראים האוורד (מייקל פארקס) והוא מספר סיפור יוצא דופן על כלב ים שהציל את חייו בזמן שהיה אבוד בלב ים. וואלאס שוקע בתרדמת לפני שהוא מספיק להתלהב מהאייטם החדש, ומתעורר משותק בכיסא גלגלים. אחת הרגליים שלו חסרה והאוורד הוא הפסיכופת שכרת אותה, למרבה תדהמתו של וואלאס (אבל לא של הצופים). השיא מגיע כשהאוורד מתכנן להפוך את וואלאס בעזרת מיטב כלי הרפואה שבביתו לכלב ים חי, נושם ושוחה. בזמן שוואלאס עובר תלאות עם הרדמה מקומית בלבד, חברתו אלי מגייסת את טדי למסע חיפושים אחריו.

"Tusk" הוא סרט שהיה יכול להיות בקלות אחת הקומדיות של קווין סמית', אם הוא לא היה כל כך מפחיד. רוב הקרדיט הולך למייקל פארקס, שהיה מצמרר ומאיים כבר ב"כנסיית הפחד", כשסמית' ליהק אותו לתפקיד מטיף נוצרי מטורף. הפעם פארקס עובר לשחק דמות אפילו יותר מטורפת. ככל שהסרט מתקדם, אנו נחשפים יותר ויותר לסיפור חייו של האוורד ולנימוקים שלו למעשיו המזעזעים. באופן מפתיע, זה לא הופך אותו לפחות מפחיד, אלא ליותר מטורף, כל שניה של פארקס על המסך מנוצלת עד תום.

הפיראט מכה שנית

באשר לשאר המשתתפים בסרט, לפני ואחרי המסך: פס הקול של כריסטופר דרייק מעורר אי נוחות גוברת, בזמן שהזוועה נחשפת בפנינו, הצילום של ג'יימס לקסטון קודר ומהודק, ג'סטין לונג משכנע בתפקיד האדם המעונה בשבי, והיילי ג'ואל אוסמונט ממשיך לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב – לראות אנשים מתים. הייתי אומר שהכוכב של הסרט הוא סמית' עצמו שמפקח על ההפקה הזאת בביטחון מוחלט, כאילו שזה סרט האימה העשירי שהוא עושה ולא השני.

אבל מי שגונב בכל זאת לסמית' את ההצגה הוא ג'וני דפ, וזאת אכן הפתעה. ראשית, בגלל שג'וני דפ נמצא בסרט הזה בכלל בתפקיד משנה – דפ מגלם בלש בדימוס שחוקר סדרה של היעלמויות שקשורות להאוורד. שנית, בגלל שלוקח הרבה זמן לזהות אותו (אם בכלל). ושלישית, בגלל שזה התפקיד הטוב הראשון שלו בשמונה השנים האחרונות. דפ משחק דמות אקסצנטרית כהרגלו, אבל לשם שינוי הוא לא נראה כמו חיקוי חיוור של דמות הפיראט חובב הדראג. הוא הזוי ומשעשע ולחלוטין, עד כדי כך שסלחתי לו על כך שנוכחתו קירבה את הסרט מעט לז'אנר הקומדיה.

"Tusk" הוא לא סתם עוד סרט בז'אנר ה"אמריקאים שיוצאים מארצות-הברית וסובלים דברים מעוררי חלחלה", למרות שגם בתחום הזה סמית' לא מאכזב. "Tusk" מצליח לדון באופן מוצלח באנושיות האדם, בפינות האפלות ביותר שלו ובקשרים שבני אדם מפתחים עם בעלי החיים. לא מדובר בחוויית צפייה נעימה במיוחד. מדובר בסרט גרוטסקי, דוחה ומפחיד. ודווקא זו הסיבה ש-"Tusk" הוא סרט אימה מצוין.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות