ספר החודש: ארור אתה נהר הזמן

שתפו

"ארור אתה נהר הזמן" הוא ספרו השישי של פר פטרסון, אחד הסופרים הנורווגים המצליחים ביותר בעולם כיום. הספר זכה לפרסים רבים ותורגם ל-25 שפות. עתה הוא יוצא בעברית בתרגומה של דנה כספי (הוצאת כתר). הספר משרטט דיוקן מרגש ומורכב של יחסי אם ובן. הנה קטע מתוכו

פר פטרסון, ארור אתה נהר הזמן
פר פטרסון, ארור אתה נהר הזמן

כל זה קרה לפני לא מעט שנים. אמא שלי הרגישה רע זה זמן רב. כדי לשים קץ לנדנודים של הסובבים אותה, שדאגו לה, ובמיוחד האחים שלי ואבא שלי, הלכה לבסוף לרופא שתמיד טיפל בה, הרופא שטיפל במשפחה שלי עוד משחר הימים. בוודאי כבר היה זקן מאוד באותה עת, כי אני לא זוכר שהייתה פעם שלא הלכנו אליו, ואני גם לא זוכר שהוא היה צעיר אי-פעם. אני עצמי הלכתי אליו, אפילו שהתגוררתי במרחק כמה עשרות קילומטרים משם.
אחרי בדיקה קצרה מיהר רופא המשפחה הוותיק להפנות אותה הלאה לבית החולים אַקֶר לבדיקות נוספות. אחרי שעברה כמה וכמה בדיקות, אולי בדיקות כואבות, בחדרים צבועים בלבן או בחדרים צבועים בירוק בהיר, ירוק תפוח, בבית החולים הגדול ששכן קרוב מאוד לצומת סִינְסֶן, בצד של אוסלו שתמיד אהבתי לראות בו את הצד שלנו, כלומר הצד המזרחי, אמרו לה שתחזור הביתה ותמתין שבועיים לתוצאות. כשהגיעו התוצאות לבסוף, התברר שיש לה סרטן בקיבה. התגובה הראשונה שלה הייתה: ואני שכבתי ערה בלילות שנה אחרי שנה, במיוחד כשהילדים היו קטנים, אחוזת חרדה שמא אמות מסרטן הריאות, ובסוף אני חוטפת סרטן בקיבה. איזה בזבוז זמן!
כזאת הייתה אמא שלי. והיא עישנה, כמו שעישנתי אני כל חיי הבוגרים. אני מכיר היטב את המצב הזה, כשאתה שוכב בלילה מאובן תחת השמיכה בעיניים יבשות וכואבות ובוהה בחשכה ומרגיש שהחיים טעמם כאֵפֶר בפיך, פשוטו כמשמעו, אבל עלי להודות שחששתי יותר לחיי שלי מאשר מהאפשרות שהילדות שלי יהיו יתומות מאב.
זמן מה פשוט ישבה ליד שולחן המטבח, המעטפה בידה, ובהתה מבעד לחלון באותה מדשאה, באותה גדר צבועה בלבן, באותם מתקני ייבוש ובאותה שורת בתים אפורים צמודים, הדומים זה לזה כשתי טיפות מים, שראתה במשך שנים רבות כל כך, וחשבה אותה מחשבה שחשבה במשך כמעט כל אותן שנים רבות, שבעצם בכלל לא טוב לה במקום הזה. היא לא אוהבת את סלעי הגרניט בארץ הזאת, היא לא אוהבת את יערות האשוחים ולא את הערבות, היא לא אוהבת את ההרים. היא לא ראתה את ההרים מכאן, אבל היא ידעה שהם נמצאים אי-שם, מקיפים אותה מכל עבר, מטביעים את חותמם מדי יום על האנשים המתגוררים בנורווגיה.
היא קמה מהכיסא, יצאה לפרוזדור וחייגה, ולאחר שיחה קצרה החזירה את השפופרת למקומה ושבה והתיישבה ליד השולחן לחכות לאבא. אבא כבר היה גמלאי זה כמה שנים, ואילו היא הוסיפה לעבוד שכן הייתה צעירה ממנו בארבע-עשרה שנים, אבל באותו יום קיבלה חופש מהעבודה. או שלקחה לה חופש.
אבא בילה הרבה מחוץ לבית, תמיד היו לו סידורים, משימות שרק לעתים נדירות הבינה אמא את טבען ומעולם לא ראתה שהניבו פרי, אבל העימותים ביניהם, המעטים שהיו, פסקו כבר מזמן, עכשיו שררה ביניהם הפסקת אש. כל עוד לא ניסה לנהל את חייה, יכול הוא לחיות את חייו ללא הפרעה. היא אפילו התחילה להצדיק אותו ולגונן עליו. אם הייתי משמיע מילת ביקורת, מצדד בה בניסיון שמקורו באי-הבנה לתמוך במאבק הנשים, הייתה מבהירה לי שזה לא ענייני. קל לך להיות ביקורתי, אמרה, אתה קיבלת הכול על מגש של כסף. שחצן קטן.
כאילו החיים שלי התנהלו על מי מנוחות. הייתי בעיצומו של תהליך גירושין. אלה היו הגירושים הראשונים שלי, חשבתי שהחיים שלי יתפרקו לגורמים. היו ימים שלא הצלחתי לעשות את הדרך מהמטבח לחדר האמבטיה בלי שאיאלץ לכרוע על ארבע לפחות פעם אחת בטרם אגייס כוחות להמשיך.

כשאבא חזר סוף-סוף הביתה מהפרויקט שלו שבאותה עת נראה לו הדחוף ביותר, ככל הנראה משהו בווֹלֶרְאֶנגָה, שזה המקום שממנו בא, ושאני עצמי נולדתי בו שבע שנים אחרי המלחמה, ושאליו שב לעתים קרובות כדי לפגוש גברים בני גילו בעלי רקע זהה, חברים באותו "מועדון קשישים" כפי שנהגו לכנות זאת אז – אמא שלי עדיין ישבה ליד שולחן המטבח. סיגריה הייתהנעוצה עכשיו בפיה, ככל הנראה "סָאלֶם", או אולי "קוּלי", מי שחשש מסרטן הריאות הלעיט את עצמו בטעם מֶנתוֹל.
אבא עמד בפתח ובידו תיק ישן, די דומה לזה ששימש אותי בכיתות ו' וז' בבית הספר, לכולם היה אז תיק כזה, וככל הידוע לי ייתכן שזהו אותו התיק עצמו. אם כן, פירוש הדבר הוא שבאותו זמן היה התיק הזה בן למעלה מעשרים וחמש שנים.
"אני נוסעת היום," אמרה אמא.
"לאן?" שאל אבא.
"הביתה."
"הביתה," אמר. "היום? כדאי שנדבר על זה קודם, לא? מגיע לי קצת זמן לחשוב על זה?"
"אין על מה לדבר," אמרה אמא. "הזמנתי כרטיס. קיבלתי היום מכתב מבית החולים אַקֶר. יש לי סרטן."
"יש לך סרטן?"
"כן. יש לי סרטן בקיבה. אז אני חייבת לנסוע הביתה לביקור."
כשדיברה על דנמרק, על העיר המסוימת בצפון המדינה הקטנה שממנה באה, דיברה תמיד על "הבית", אפילו שהתגוררה בנורווגיה, באוסלו, כארבעים שנה.
"ואת רוצה לנסוע לבד?" שאל.
"כן," אמרה אמא, "זה מה שאני רוצה," והיא ידעה שכשהיא מדברת ככה אבא שלי נפגע ונעצב, והרי הדבר הזה לא משמח אותה, להפך, מגיע לו טוב מזה, חשבה, אחרי חיים ארוכים כל כך, אבל היא הרגישה שאין לה ברירה. היא מוכרחה לנסוע לבדה.
"אבל אני לא אשאר שם הרבה זמן," אמרה, "רק כמה ימים, ואז אחזור. הרי אני צריכה להתאשפז. לעבור ניתוח. ככה לפחות אני מקווה. בכל אופן, אני מפליגה לשם הערב."
היא הביטה בשעון היד שלה.
"כלומר בעוד שלוש שעות. כדאי שאעלה לארוז."
הם גרו בשורה של בתים צמודים, מטבח וסלון בקומה הראשונה, שלושה חדרי שינה קטנים וחדר אמבטיה פצפון בשנייה. גדלתי בדירה הזאת. הכרתי כל קמט בטַפֶּטים, כל חריץ ברצפה, כל פינה מפחידה במרתף. את הבית בנתה חברת "סֶלְווֹג". אם בעטת די חזק בקיר, כף הרגל שלך הייתה נבלעת אצל השכנים.
היא מעכה את הסיגריה במאפרה שעל השולחן וקמה על רגליה. אבא שלי המשיך לעמוד בפתח הדלת עם התיק בידו. היד האחרת הייתה מונפת לעברה בתנועה מהוססת ולא ברורה. הוא מעולם לא היה אלוף במגע גופני, על כל פנים לא מחוץ לזירת האגרוף, וזה גם לא היה הצד החזק שלה, אבל עכשיו היא דחפה את אבא הצידה בזהירות, כמעט בחיבה, כדי שתוכל לעבור. הוא הניח לה לעבור, אבל באי-רצון מדוד, מפגין התנגדות וזז בעצלתיים כדי שתבין שהוא רוצה להעניק לה משהו מוחשי, אות כלשהו, בלי שיהיה עליו לנסחו במילים. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי, אמרה בלבה, פשוט מאוחר מדי, אמרה, אבל הוא לא שמע אותה. אף על פי כן הניחה לאבא לעכב אותה זמן מה כדי שיבין שאחרי ארבעים שנות חיים משותפים וארבעה בנים, אפילו שאחד מהם כבר מת, מה שיש ביניהם מספיק כדי לאפשר להם לשהות באותו בית, באותה דירה, ולהיות מסוגלים לשבת ולחכות זה לזה ולא פשוט לקום ולהסתלק מיד ברגע שמשהו חשוב קורה.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות