אדם ואדמה – מסע בקיבוץ גבולות

מאת:תמה קרודו
שתפו

נסעתי לקיבוץ גבולות בעונת האביב, בין מרבדי חיטה ירקרקים, ושלל פרחים. פיני חיכה לי שם בחיוך גדול ומיץ מנגו קר. פיני זוזות הוא חבר הקיבוץ גבולות זה ארבעים ושתיים שנה, אב לארבעה ילדים, אחראי על האחזקה בקיבוץ, והוא גם מספר סיפורים מדופלם ומדריך נעורים. מיד הוא מקפיד להבהיר לי שיש לו אחר צהריים שלם בשבילי, ושאפשר להירגע. למדבר יש זמנים משלו.

גבולות החלה את דרכה בנגב כ"מצפה גבולות". השנה היא שנת ארבעים ושלוש, והבריטים, בגיבויו של "הספר הלבן", אסרו על הקמת יישובים יהודיים בארץ. ובכל זאת, חברי השומר הצעיר מחליטים לבנות שלושה מצפים שייעודם הראשוני הוא לבחון את הקרקע והאקלים המדברי לקראת התיישבות יהודית בעתיד. גבולות היה המצפה הראשון, אחריו הוקמו רביבים ובית-אשל.

נוסטלגיה מדברית

נסיעת שטח ב"גולפית", רכב העבודה של פיני, מביאה אותנו בתוך כמה דקות למצפה. תחילה מתגלה החומה העשויה לבני טיט, וצבעה כצבע אדמת הנגב. והיא נטועה בלב הישימון, צופה אל מרחבי חולות אינסופיים. כך נראה המצפה הראשון בנגב, שמנה בראשיתו עשרה מתיישבים בלבד, שגרו באוהלים מחוץ לחומה, ואילו בתוכה נשמר הציוד המועט שהיה ברשותם.

מרגע זה אני שותקת ופיני מוביל אותי דרך נבכי הארמון הציוני וסביבתו, ומתחיל לגולל באוזני את הסיפור. "האזור היה של שבטים בדוויים. חלק גרו בכפרים ארעיים וחלק היו נוודים. הצורך להתחבר אתם היה בסיסי ולכן הקימו בכניסה למצפה חדר אירוח בדווי, בערבית – מָדָ אפֶה, שבו הגברים יושבים ומארחים". קבוצות רבות הבאות לסייר במצפה, זוכות לשמוע את סיפור המקום מפיו של פיני. "יש לי כאן קנקן תה, ועוד שניים בחדר השני, וככה אני מתחיל את האירוח, אני עושה את האירוח כמו שאני אוהב.

"כאן על משטח האספלט נמצא מתקן לאגירת מים, לפעמים היה צריך לקום באחת בלילה להחליף חביות, שלא יתבזבזו מים.

"גבול מצרים נמצא מדרום – שמונה קילומטרים, מגיעים משם בעיקר סודנים. עזה נמצאת ממערב, בין שתים עשרה לחמש עשרה קילומטר מאתנו. אנחנו נחשבים כאן מחוץ לטווח מדידות הקסאמים. מי שנמצא בתוך הטווח מקבל הטבות. אני מספר לך את זה מכיוון שאנחנו מופרטים, ואם את מקבלת הטבות של מסים וממ"דים זה משנה. זה כמו לעשות קו ישר עם סרגל בלי להתייחס למה שיש באמצע.

"האזור מסביבנו נטוע בפרדסים. זה שייך לחברת 'הדרי מעון'. כל הפרדסים שהיו נטועים במרכז הארץ נהפכו לנדל"ן, וכעת הם הגיעו לפה. דרך אגב, השם גבולות לא נגזר מהגבולות הסובבים אותנו. כאן נגמרת אדמת הלס ומתחילים החולות הנודדים – הדיונות, חולות המדבר".

הכול מתחיל ונגמר במים

"זה בית הביטחון", מראה לי פיני. "מבנה של הפלמ"ח. היתה פה מפקדה של הפלמ"ח שדאגה לביטחון האזור. משהו בסגנון של חומה ומגדל, אבל זה הוקם אחרי, בארבעים ושלוש. מה שאת הולכת לראות עכשיו זה חפירה של קו המים הראשון לנגב. חברת מקורות חשפה את הצינור לפני שנתיים כדי להציג ולשמר אותו. הקו הזה הוקם בעקבות 'אחת עשרה הנקודות' שעלו על הקרקע ב 1946- , גבולות היתה כבר בת שלוש, אך היישובים החדשים היו צריכים אספקת מים מיידית. הביאו את הצינורות מבריטניה, הצינורות האלה שימשו לבריטים בהפצצות של הגרמנים על לונדון במלחמת העולם השנייה".

אני שואלת: "מה הם עשו עם כל כך הרבה צינורות?"

פיני מסביר. "הם סללו קווי מים בתוך העיר כדי להצליח להתגבר על השרפות מהפצצות הגרמנים. אחרי המלחמה נשארו הרבה מאוד צינורות כאלו. אז שלחו אותם באוניות לישראל, וסללו את קו המים. עם, שם נמצאים בארות מים רבים. קו אחד הלך לכיוון דורות, רוחמה, חצרים, צאלים, אורים וגבולות. קו אחר הלך לכיוון סעד, בארי, נירים וניר-יצחק.

"מי תכנן אותו?"

"הקו הזה הונח בלי תכנון הנדסי, ולמרבה הפלא, כשהפעילו את המשאבות המים זרמו עד לפה".

"איך אתה מסביר את זה?"

פיני מסתכל על השמים ומחייך אלי כמו אל ילדה קטנה. "לפעמים, אפשר לעשות דברים מכוח ההתמדה. אומרים שחלוק נחל נשחק לא בגלל המים, אלא בגלל ההתמדה של המים. אבל סיפור הקו הוא יותר עמוק. הפדאיונים, הפורעים הערבים, ניסו לחבל מדי פעם בקו הזה, לכן היה צריך לאבטחו. היו יוצאות מפה מחלקות של הפלמ"ח לאבטח את הקו ומחלקה אחת כזאת נכנסה בטעות לכפר ערבי שנקרא שוּעוּת. שישה חבר'ה שהיו במחלקה נרצחו, היתה לפחות בחורה אחת ביניהם. למחרת, הלכו הבריטים והפלמ"ח לחפש אותם ומצאו את הגופות שלהם בכפר. הכפר עצמו היה נטוש, כל מי שהיה בכפר ברח משם מחשש לנקמה. בעקבות האירוע הזה הפלמ"ח יצא למסע כיבוש הנגב – 'מסע אסף' על שם המפקד של אותה חבורה".

בוץ, לחם ויהלומים

אנו ממשיכים בטיול סביב החומה. "פה", מסביר פיני, " יש סדנה לבניית לבנים. חיקו את הבנייה באזור. ברגע שמערבבים אדמת לס עם מים זה הופך להיות חומר".

"מי לימד אותם לבנות ככה?" שאלתי.

"בנייה קדומה – למדו את זה מבני ישראל שבנו מטיט ותבן במצרים. כל מה ששוחזר כאן בשנים האחרונות זה בנייה מבוץ. היום זה נקרא בנייה ירוקה. תראי שהחומה בנויה בצורה כזאת שאף פעם אי אפשר לראות מה קורה בפנים. כשכולם היו יוצאים לחופשה והיו נשארים כאן רק שניים-שלושה חברים, הם היו דופקים על פחים ועושים הרבה רעש, שיחשבו שיש כאן הרבה אנשים".

נכנסנו אל תוך החומה, ששמרה על כלי הנשק והעבודה של החברים כמו גרגר חיטה עיקש ששומר על הקמח שבתוכו. "זאת המאפייה הראשונה בנגב", מתגאה פיני. "אנחנו מפעילים אותה עד היום. היו מייצרים כאן אלפיים כיכרות לחם ביום. את יכולה לראות תמונה של האופה, הוא היה כאן לפני כמה חודשים לחגוג יום הולדת שמונים. בכל אופן, היה צריך להעביר לפה שמרים כי לא היה מקרר. מטוס פייפר היה מצניח לפה עיתונים ושמרים כל בוקר. שמו של הטייס היה עזר ויצמן. לפעמים השמרים היו נופלים בבריכת המים והיו צריכים לרוץ להוציא אותם כדי שלא יתססו.

"כאן זה בית הביטחון, ויש פה תערוכה של מפעל יהלומים שהיה כאן. כן. הסוכנות היהודית רצתה לדאוג לפרנסה ולמקומות עבודה, הביאו לפה מכונות וציוד לליטוש יהלומים. המפעל הזה לא החזיק מעמד הרבה זמן. מה שנחשב אז לעבודה אמיתית היה עבודת כפיים. מי שהגיע לחדר האוכל נקי, הסתכלו עליו כאילו הוא לא עבד. לכן אחרי כמה שנים זה נסגר, ונפתח מחדש ברמת גן, בבורסה ליהלומים שאנו מכירים היום.

"כאן גם היה חדר רופא. הרופא הזה שירת בצבא הבריטי, שמו היה ד"ר ישראל דיאמנט, הוא גר כאן, וטיפל בתושבי האזור, שבעיקרם היו בדווים".

אנשובי ונס‐קפה – "ילד חוץ" בקיבוץ

שני דונמים בלבד, זה כל שטחו של מצפה גבולות, שם מתקיימות, דרך אגב, פסטיבל "אינדי נגב" למוסיקה וסדנאות אלטרנטיביות בשנים האחרונות. פנינו היו כעת חזרה למשרד האחזקה של פיני. בדרך עצרנו ליד עצים אוסטרליים מדבריים, שמצמיחים פרחים כתומים ענקיים, הנמכרים בשלושה דולרים לפרח. "הכנתי לך פרח והכנתי לך תפוחי אדמה שאנחנו מגדלים כאן, ועכשיו הזמן שלך", אומר לי פיני ומוזג לי מהתה המפורסם שלו. הגעתי לראיון עם הרבה שאלות מוכנות, לא שאלתי אף אחת מהן כמעט. כשאנחנו יושבים במשרד המלא קלסרים וחומרי בניין, אני שואלת. "ואתה, מהם בורות המים שלך, מאיפה באת?".

"גדלתי בבית דתי, ואחרי הבר-מצווה הייתי אמור לצאת לעבוד. המדריך שלי בשומר הצעיר שמע את זה והתחלחל. "אתה? לעבוד?" הוא שאל. יום אחד הוא הגיע עם מסמך שהייתי צריך להחתים עליו את אמי. היא היתה אנלפבתית, לכן עשתה איזה קשקוש. לא נראה לי שהיא הבינה על מה חתמה. כמה חודשים אחר כך, חיכיתי בתחנת האוטובוס, ובא רכב מהקיבוץ ואסף אותי לגבולות. קיבלתי שם משפחה מאמצת. אני, שגדלתי בבית מרוקאי, הגעתי לבית אשכנזי. פעם ראשונה שתיתי
נס-קפה ואכלתי אנשובי. הם אמרו לי לבוא כל יום בארבע אחר הצהריים, וקיבלו אותי כמו בן משפחה, נתנו לי להרגיש בנוח. אחרי תקופה קצרה התחלתי ללמוד ב'מוסד', כך נקראו בתי הספר של השומר הצעיר, ששימשו גם כפנימיות. אחר כך התגייסתי לצה"ל, הייתי בשייטת 13 ויצאתי לקורס קצינים. לאחר השירות ריכזתי את הרפת בקיבוץ, אחר כך התחתנתי. אשתי חוזרת בתשובה כבר יותר מעשר שנים".

בין תפקידיו הרבים בקיבוץ, עורך פיני את טקסי יום העצמאות כבר ארבעים שנה. הוא שימש כרכז הטיולים הארצי של השומר הצעיר והשתתף במשלחת סיוע בת שמונה חברים, שנסעה במשך חצי שנה לעזור לפליטי קוסובו.

קראתי למסע בגבולות, "אדם ואדמה". שכן החיבור ההכרחי בין השניים, במדבר חסר פשרות שכזה, יצר קירבה אנושית יוצאת דופן בין שלל התרבויות הפזורות בנגב. דמותו של פיני, חשפה אותי לסיפורם של אנשים רבים, שצורך השעה אילץ אותם להתיישב בשממה, שהופרחה בשלל רעיונות יצירתיים ואנושיים.

קיבוץ גבולות ידע עליות ומורדות. מאות חברים עזבו במשך השנים עקב המצב הביטחוני, סכסוכים פנים-קיבוציים והקושי של חיים במדבר. כיום מונה הקיבוץ מאה חברים בלבד, הוא מופרט לגמרי, ובונה בימים אלו "שכונת בנים" חדשה השואפת להחזרת הבנים ואוכלוסייה צעירה לאזור. קצב החיים המדברי, השקט והבידוד, אינם מתאימים לכל אדם. אבל התושבים כאן התמכרו לשלווה ולמסתרי המדבר, ומעבר לזה, הם זוכרים את תפקידם של חלוצי הקיבוץ, ויודעים כי גם הם עדיין משמים כגבול אנושי-יהודי בנגב.

לגיליון השני של "מעמול – מגזין תרבות בדרום", לחצו כאן


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות