"כל שנה אני רואה 6,000 ילדים וילדות והם מאוד מתעניינים בזכויות אדם וצדק חברתי" כך אומרת הסופרת ד"ר תמר ורטה זהבי, " אבל ברוב בתי הספר אין זמן לדבר על צדק חברתי. הכל בנוי לפי מקצועות ותמיד צריך להספיק חומר". מלבד כתיבת ספרים, ורטה זהבי היא פעילה חברתית בנושא זכויות מבקשי המקלט והפליטים. ההכנסות ממכירת ספרה החדש "מולו וצגאי", נתרמו כולן למעון לילדים סודנים..
"מולו וצגאי" הוא ספר ילדים המספר את סיפורם הקשה של ילדים סודנים שנאלצים לחיות במחנה פליטים, לעזוב את משפחתם ולהתבגר בגיל צעיר. הסיפור אמנם מתרחש בסודן, אבל לא צריך להרחיק עד יבשת אפריקה כדי להיחשף לסיפורם של מהגרי עבודה אחרים מאפריקה. גם בישראל זהו נושא בוער אך הדבר הנוח ביותר לרוב האוכלוסיה הוא להסית את המבט לצד השני. זו בדיוק מה שהניע את ורטה זהבי לכתוב את הספר. "רציתי לעשות סדר. מי בעצם אשם במצב הזה? למה אנחנו הישראלים כל כך מפחדים, והאם באמת המדינה שלנו פחות יהודית בגללם?"
למדינה אין מדיניות
"בסודן למשל, היה רצח עם באזור דרפור. לכן הדרפורים ברחו על נפשם והסתננו לישראל. לא היתה גדר. זה היה מאוד פשוט להיכנס. החיילים קיבלו אותם דווקא בזרועות פתוחות. הם שהו כמה חודשים בכלא. ברור היה שהם באו בגלל ג'נוסייד, אבל לקחו אותם באוטובוסים וזרקו אותם ללוינסקי, בחוץ. למדינה לא היתה שום מדיניות."
ורטה זהבי מספרת שבמהלך פעילויותיה, היא פגשה אנשים נפלאים – "זו היתה זכות גדולה להכיר אותם. היתה בירושלים מסיבה אפריקאית. חברה שלי מתופפת. הלכנו סתם מתוך סקרנות, והכרנו חבורה של פעילים ירושלמים, שחיפשו מורות לעברית. הם הפכו לחברים אמיתיים שלנו. כששמענו את הסיפורים האישיים שלהם על נתיב הבריחה והכפרים שעלו באש, החל להירקם הספר. בהחלט היתה לו אג'נדה – לשנות את הדימוי שלהם בחברה. הם לא סרטן, לא גנבים. בכל קבוצה יש גם כאלה וגם כאלה. הספרות היא הכלי שלי."
השאלה הבלתי נמנעת היא האם באמת הדרך הטובה ביותר לשנות את יחס החברה למהגרים היא דרך ילדים, ודרך ספרי ילדים בעלי אג'נדה מובהקת. אך לזהבי ורטה אין בכלל ספק: "הדעות שלנו בהרבה מקרים מתעצבות בגיל צעיר. אני בטוחה שילד שיקרא זאת יהיה פחות גזען. הוא יכיר דרך הסיפור אפריקאים מקסימים. בסוף הסיפור המון ילדים דאגו להם והתחננו שיהיה סוף טוב."
במצב המורכב נמצאת החברה הישראלית, עלולה להיווצר רתיעה מהתעסקות בנושא בקרב ההורים, שהם עדיין, לרוב, רוכשי הספרים. "יש כאלה שאומרים שאין לספר סוף טוב והם לא מספרים לילדים, מתוך הגנת יתר. מצד אחד, אני מכבדת אותם, אבל אני מאמינה בתיווך נכון. צריך לספר את המציאות תוך תיווך. נכון, אני לא אתן את הספר לילדים בגיל ארבע, אבל בכתה א' בהחלט אפשר לקרוא ולהקריא את הספר", אומרת ורטה זהבי.
העמדה של ורטה זהבי היא קודם כל הומניסטית. "כל בן אדם באשר הוא – ילד, ילדה, לא משנה מה המין שלו או מהי הדת שלו – צריך לקבל ולכבד, ולהבין שאפשר להרוויח מההיכרות איתו. אם מסתגרים רק מפסידים."
בכל מקרה, גם ורטה זהבי מבינה שהיא לא תוכל לשנות את העולם לגמרי, אולי רק קצת. "גזענות זו תופעה שלא נעצרת. יש תאוריה שנקראת תאוריית הקפל, כמו נייר שמתקפל. הגזענות נופלת עלי ועליך ולבסוף על הגזען עצמו. תמיד יהיה מישהו שיותר גזען. זה קשור גם לכל הפחדים שמאכילים אותנו בילדות: פחדים מערבים, פחדים מזרים, ושאנחנו צריכים להיות סגורים רק בתרבות שלנו."
לאחרונה שחרר הזמר עמיר בניון את הסינגל "אחמד אוהב ישראל", שעורר הדים. נטען שהשיר מעורר שנאה ומשתלח בציבור ערביי ישראל. גם ורטה זהבי לא נותרה אדישה לכך. "מה יש לי להגיד? זה מבטא הסתה נוראית. אני מקווה שהוא יחכים ויתבייש. הוא גורם לנזק. הוא מלבה את היהודים לפגוע בערבים כתגובה. אני מאחלת לו שיבקש סליחה ויכתוב שיר אחר."
חצי ירושלים כבושה
ורטה זהבי מתגוררת בירושלים, שם גם נולדה ב-1959. בנוסף לפועלה הספרותי (פרסמה עד כה תשעה ספרים, ביניהם סדרה של ספרים היסטוריים לילדים על נלסון מנדלה, מרטין לותר קינג ועוד), היא מנחה קבוצות דיאלוג בין יהודים לערבים, ויש לה דעות נחרצות על העיר בה היא חיה. "חצי מירושלים כבושה. זה מה שצריך להבין. תושבי ירושלים כבושים. הם לא יכולים להצביע. מבחינה פוליטית הם סוג של אוויר. הם לא אזרחים של אף מדינה. כל דבר מבחינתם דורש תחנונים, וביחוד סחיטות. אי אפשר לדרוש דו קיום כשחצי עיר כבושה."
לאור החזון הפסימי אותו מציירת ורטה זהבי, נשאלת השאלה האם טמון זרע של ייאוש בליבה. "לא, אך אם הייתי רוצה לשנות את כל העולם הייתי מתייאשת. לכן אני מזכירה לעצמי מדי פעם במה בכל זאת הצלחתי."
בימים אלו הוגשה עתירה לבג"ץ בשלישית על ידי ארגוני זכויות האדם, נגד החוק החדש – חוק המסתננים.
