אל תגעו לי בשואה

מאת:אביב פטר
שתפו

שיריו של חן ישראל קלינמן (35), משורר חוזר בשאלה החי כיום בתל אביב, הם שירי שואה מובהקים. אלא שהטבח המתואר בהם הוא לא של יהודים הנדחקים לתאי הגז באושוויץ, אם כי של תרנגולות וחתולים המובלים לשחיטה מדי יום בישראל ובעולם כולו. קלינמן בוחר במודע ובמפגיע לשזור בשירתו ביטויים מתריסים כמו: "תעשיות הרצח הן שואות ממוסדות" (מתוך "תיקוני שואה").

בבחירה זו, קלינמן מבצע שני מהלכים עיקרים הקשורים זה בזה: מצד אחד, הוא פונה ישירות אל ציבור אוכלי הבשר ומבקש לחשוף מה מעוללים בשמם מידי יום. מצד שני, הוא מפנה את דבריו אל קהילת הטבעונים הרדיקלים, אלו שאינם בוחלים באמצעים על מנת להפיץ את משנתם. קלינמן מביע הזדהות עימם, ומראה להם שהוא איתם והוא מוכן להוריד את הכפפות כדי לעצור את מלאכת הגיהינום.

קלינמן וכתיבתו הם חלק מתופעה ההולכת וצוברת תאוצה בשנים האחרונות, המעמידה את "שואת" בעלי החיים במרכזה. סופרים ומשוררים רבים הצטרפו בשנים האחרונות לזרם הטבעונות, והפכו את סבלם של בעלי החיים למרכז יצירתם והווייתם. שניים מהבולטים שבהם בנוסף לקלינמן הם הסופר דרור בורשטיין והמשורר רון דהן שערכו ביחד גיליון של כתב העת "הליקון" שכולו הוקדש לנושא (למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון).

דמות בולטת נוספת בצבא הסופרים הטבעונים הוא אייל מגד, הבן של הסופר אהרון מגד, וחברם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה. כל אלו ואחרים מרבים לשטוח את משנתם הסדורה על כל במה שניתנת להם, מספרי שירה ועד עמוד הפייסבוק הפרטי שלהם, שאפשר לסכמה במוטו: "בשר זה רצח וכל מי שאוכל אותו רוצח".

 

בוררות מוסרית

דוגמא בולטת לפעילות מחאתית בנושא התרחשה במאי האחרון. הממשלה עמדה לקבל החלטה שהייתה אמורה להפחית את המס על עגלים מיובאים ובכך להביא לירידה במחירי הבשר בישראל. החבר הנאמן והסופר המגויס מגד, מיהר לסמס לחברה הוותיקה שרה וזו לחשה באוזני בעלה והגזרה בוטלה.

תמוה בעיניי שלוחם הצדק מגד לא הזדעק מתנאי המחיה של מבקשי המקלט מאפריקה או ממצבם המחפיר של עובדי הקבלן. גם לא מיוקר המחייה הבלתי נסבל ולא מתהליך השלום התקוע, הוא נזעק רק כדי לעצור את הטרנספורט כדבריו. לא במקרה בחר מגד להשתמש במילה טרנספורט. השימוש ברטוריקה שואתית היא אחד הכלים הנפוצים ביותר של השותפים למאבק הטבעוני. לטענתם, אין מקום לביטויים מידתיים בכתיבתם, הכול צריך וחייב להיות מלא בפאתוס וחרדת מוות. "אין בעיה תכופה מזאת" טען מגד בהזדמנות אחרת.

מגד ובורשטיין פרסמו לאחרונה ביקורות כביכול על ספרו של חברם למאבק, קלינמן. בטקסטים שפורסמו לא הייתה כמעט התייחסות לפואטיקה של קלינמן, אלא בעיקר לפועלו ה"מלחמתי". הם חזרו שוב ושוב על כך שהנושא בוער וחשוב ושקלינמן מבטא בכתיבתו את רחשי לבם (ואת הצדק כמובן). כתיבתם הייתה מלאה בביטויים שגובלים בגרוטסקה, כמו למשל: "בכל כדור גלידה יש אם שכולה" (בורשטיין), או "כל יתר הספרות הנכתבת אינה אלא בריחה רומנטית" (מגד).

אמנות מגויסת

השירה של קלינמן וכתיבתם הפובליציסטית של שותפיו לדרך מדיפה ניחוח של כתיבה מגויסת. אם פעם היה נהוג להאשים את נתן אלתרמן ובני דורו שהם יוצרים מגויסים-היום אפשר להגיד שיוצרים דוגמת קלינמן, כותבים ספרות שכל תכליתה היא המאבק המכריע לשיטתם, בהשמדת בעלי החיים.

אין זה אומר שספרות בפרט ואמנות בכלל לא צריכות להיות פוליטיות ואף חריפות ובוטות. הבעיה היא הכתיבה המגמתית שמבקשת להאיר על סבלם של בעלי החיים, על חשבון מחיקת כל השאר. שימוש דחוף במילים השמדה ושואה יוצרים בדיוק את ההפך מהכוונה ההומניסטית שלשמה נכתבו.

השיח שנוצר הוא צעקני, אלים ומתלהם. מלאכת הגיהינום כפי שמכנה אותה קלינמן, התרחשה ומתרחשת מידי יום ביומו גם כנגד בני אדם. התעלמות גורפת מסבלו של האדם העני, הרעב והרדוף היא לא יותר מדה-הומניזציה במסווה של הומניות סלקטיבית.


שתפו