האם נורית גרץ היא רוח רפאים?

מאת:עודד וולקשטיין
שתפו

"אם אני אספר לך מה באמת קרה, מה באמת הרגשתי, תישאר חבר שלי?"
עמרי כיווץ את גבותיו העשויות ועיניו הוצפו חום אמפאתי. "אני לא בטוח," אמר.
"מספיק טוב בשבילי," אמרתי. תהיתי אם הוא שם לב שידי האוחזת בסיגריה רועדת.

"זה היה בערב של המרצים, על הגג של החללית. לא הכרתי אף אחד, אז פשוט עמדתי בצד, שתיתי יין זול וניסיתי להתמודד עם האנרגיות של מישהי שהציגה את עצמה כטלי גולדשמיט. אני זוכר שפתאום חשבתי לעצמי שהייתי צריך להביא אתי משהו ארוך. כאילו הטמפרטורה סביבי ירדה בבת אחת בכמה מעלות. הרגשתי בבירור שמשהו חולף על פניי – לרגע נדמה היה לי שאני מצליח לשרטט באוויר הערב מתארים מרחפים של גוף, אבל אז הצורה הכמעט-אנושית התנפצה במפל מסנוור של בוהק ומשהו נגע לי ביד.

עמרי, אני הרגשתי את זה בבירור, מין נגיעה תחרית-אוורירית כזאת, תחשוב על אצבעות שמרפרפות בזריזות לכל אורכו של פסנתר ולא מפיקות ממנו שום צליל, תחשוב הינומה בלי כלה, תחשוב וילון בלי חלון, כאילו הרוח עצמה לבשה כפפה לבנה והשתעשעה בפארודיה אריסטוקרטית של לחיצת יד, לרגע הרגשתי בתשרוגת העורקים על העור המתוח, אבל אני נשבע לך שלא היו בפנים עצמות, שום עצמות עמרי, והעולם מסביב; הפטפוט המנומס, רעשי הלעיסה, צהלות השמחה הלא-מוסברות של זיוה, הכל הפך לשמועה רחוקה כשקול קטן אבל תקיף הגיח מן החושך ואמר: 'סילבוס. לא טוב. עוד לעבוד.'

פתחתי את הפה, אבל שום דבר לא יצא ממנו, ואז שמעתי את זה שוב, כמו בהדהוד מתרחק, 'לעבוד.' אחר כך האוויר מסביבי התערבל בפירואט אחרון. אבל אני לא ראיתי שום רקדנית בסביבה והכתם הזהרורי שריקד בעיניי נמוג בחשכה המתעבה והעולם חזר לפוקוס, ושוב היה קיץ וטלי היתה באמצע מרתון שלא ייגמר לעולם."

בדל הסיגריה חרך את אצבעי, אבל הכאב לא הותיר שום רישום על עצביי המרוטים. שלפתי עוד סיגריה מהחפיסה של עמרי והקול שלי עלה מקרקעיתה הבוצית של באר מרוקנת. "אם אתה יודע מה זה היה, תגיד לי."

ישבנו בשדרה, ועכשיו עמרי התרווח על הספסל, חיוך התרמז בזוויות פיו ועיניו הפיקו משובה נערית. בשלב זה כבר למדתי להכיר את תגובתו הטיפוסית של חברי הטוב לסבלו של הזולת. "יקירי, יקירי, בדרך כלל זה קורה לאנשים אחרי שש שבע שנים במחלקה. לך זה קרה כבר בערב הראשון." הוא השתהה במהורהר.
"מה? מה קרה לי עמרי?" התחננתי.
"יקירי," חיוך הכריש שלו הוסיף להתרחב. מעולם לא ראיתי אותו מאושר כל כך. "יקירי, אתה ראית את נורית!" הוא טפח על כתפי בעידוד. "אתה ראית את נורית במחלקה! אז קודם כל, ברכות. עכשיו אתה צריך לדעת," הוא הרצין באחת, "שיש נהלים לדברים האלה."
"נ… נהלים?" גמגמתי.
"בטח. כשמישהו רואה את נורית, יש כמה פעולות שהוא מחויב לעשות. אתה לא אשם, כמובן. אתה חדש. אז להבא, לפני הכל צריך לנסות לצלם. כמובן, זה רק בשביל הפרוטוקול. אי אפשר לתפוס אותה בצילומים, פשוט רואים אוויר. כל הצילומים באי. ביי. מזויפים, כולל זה המפורסם עם האחות הדמיונית שנושאת אותה כביכול על מיטת אפיריון בפנים מתפקעות ממאמץ. צילומים של רוחות רפאים זה ז'אנר, אתה יודע. כתבתי על זה משהו עם עידן ירון. אחר כך צריך למלא מה שאנחנו קוראים ד"וח היתקלות. חשוב לנסות להעריך במדויק את השינויים בטמפרטורה, את ההפרעות ברצפים האודיו-ויזואליים, את העיוותים ה…"
"עמרי," קטעתי אותו בחוסר סבלנות, "תגיד לפחות באיזו מאה היא חיה?"
הוא עטה באחת ארשת למדנית כוזבת. "בסוגיה זו אין עדיין תמימות דעים בין החוקרים המובילים. הסברה החביבה עליי מספרת על דמות פוקנרית כזאת, שלהי המאה התשע עשרה נגיד, גברת מאיזו אחוזה על המיסיסיפי ששכבה כל הימים בחדר שלה וניהלה את כל העיירה בלחישות צרודות בלי להרים את הראש מכרית ענקית שדחסו לתוכה נוצות של שבעים אווזים מסכנים. פעם בשנה שמעו את הצעדים הרכים האטיים שלה במורד המדרגות, מתואמים בדיוק מקפיא עם חבטות המקל המגולף עם גולת-השיש, תפ-דם, תפ-דם, תפ-דם, וכולם ידעו שהגיע זמן הגיחה השנתית שלה."
"לתפוס קצת שמש?"
"שמש?? לבחור עבדים ושפחות מהיריד, יקירי. האגדה מספרת שהיא לא היתה רוצעת את אוזנם או צורבת את בשרם בקעקוע או משהו דומה לזה. היא היתה הופכת אותם לשלה, יקירי," החיוך שלו הוסיף להעמיק ולרגע קיוויתי שהוא פשוט ייפול לתוכו וייעלם, "היא היתה הופכת אותם לשלה בלחיצת יד רכה רכה רכה." הוא הושיט את ידו כמו להדגים את המחווה.

התעוררתי מעלפוני כעבור כמה דקות, מוקף בטבעת של עוברי אורח מודאגים. עמרי לא היה שם. מאוחר יותר יטען באוזניי שחשב שבאבדן ההכרה שלי, היה משום איתות לרצוני לחתום את הערב, ושב לביתו.

מיששתי ביד רועדת שמלות חתונה מתפוררות וקרינולינות עתירות-קפלולים. רפרפתי בתקווה על נשלים דקים-מדק של נחשים אכזוטיים. למדתי באצבעותיי את משזרן של כילות שחיפו על משכביהן של רוזנות ודוכסיות, שסריסים סינים רוקנו את עביטיהן ביראה. במוזיאון הבריטי שיחדתי את אחד השומרים על מנת שיניח לי ללחוץ בחטף את ידה של מומיה פרעונית. אבל כל זה לא הועיל מאומה. בכל אשר פניתי, לא עלה בידי לשחזר את עדנת הרפאים המחשמלת של לחיצת היד האחת ואין שניה לה.

אט אט פרשתי מחוג מכריי ואיבדתי עניין בתחביביי הספורים. ארונותיי התרוקנו מבגדים ומלאו כסיות משי, וילונות-שיראים ורִקמות תחרים. כיתתי את רגליי בין סיאנסים חובבניים ואת שארית הוני נתתי בארנקם השמן של בעלי אוב. הכל לשווא. הרוח לא באה וידי האומללה נאנקה תחת לחיצותיהם המיוזעות של בשר-ודם.

הטלפון הראשון הגיע ללא הקדמות או גינונים. שעת צהריים קהה ואפורה, ואני משיב בלי חמדה מקץ כמה צלצולים.
"הלו?"
"ספרייה. אחראי. אתה. הזמנות. תעשה."
"זאת את, נכון?" פרקיי המלבינים הידקו את אחיזתם במכשיר. "חכי רגע. אני לא אחראי ספרייה אבל בואי נד-"
"ספריה. אתה. עכשיו. אחראי. אתה."
"חכי רגע – -"
"וגם לגיאורגיה. כנס זניח. מישהו שממילא אין לו חיים. אתה. לגיאורגיה. דרך קייב."
"אין לי שום כנס בגיאורגיה אבל חכי רגע בואי נד –"
"לגיאורגיה. זניח. אתה. שלוש שעות."
"מה שלוש שעות? אולי אפשר לדבר איתך פ-"
"שלוש שעות לטיסה. אייר קייב, מחלקה רביעית. אין מקומות ישיבה. אתה."
"אני לא אספיק לארוז אפילו."
"לא צריך כלום. יש הכל בגיאורגיה."
"אבל אני חייב אתי משאף שאני לוקח כל לילה ובלעדיו-"
טוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו.

לימים למדתי להכיר בצליל הניתוק המתמשך את עיקרה של השיחה עם הרוח ואפילו את תמצית מבעה האינטימי, מעין וידוי ממצה שהיא נכונה בשעת רצון לחלוק עם בני שיחה הגשמיים. רק מי שמסתפק במבט שטחי יטען כי בהשפעת הסרטים שנחשפה אליהם – אמנם, שנים אחרי הסתלקותה – סיגלה לעצמה את מנהגן הטלפוני של כוכבניות אמריקאיות, שכידוע אינן משחתות שיחן על ברכות שלום או מילות פרידה. חסכנותה המופלגת של הרוח באנרגיות רטוריות מזכה אותך בהבזק חולף של הכרה ולא עוד, כי מין הטוווווווווווווו באת ואל הטווווווווווווווווו תשוב. בהתלהבותי הגוברת צירפתי את צלילי הניתוק זה לזה ודימיתי אותם בעיני רוחי לקרונות רכבת השועטת בערבות המיסיסיפי בדרכה אל יריד העבדים הקסום – טווווווו טוווווו, טווווו טוווווו.

כך או כך, מגיאורגיה שבתי מכויס ומרושש בעקבות מערכת יחסים קצרה עם נהג מונית לא ישר. עמרי אמר שהיה שמח להלוות לי כסף, אבל המצפון לא מרשה לו כי אנשים בגילי צריכים לעמוד על הרגליים. כעבור כמה ימים הטלפון צלצל.
"דוקטורט שלך. שווה. לא שווה. נראה. תביא."
"אוקיי. לאן להביא לך את הדוקטורט?"
דבר לא בישר על הגייזר המילולי שהתפרץ באחת: "גש לרחוב הס שלוש. תן דוקטורט לוונסה, האסיסטנטית שפותחת בשבילי את הספרים. היא תפתח את הכרך בעמוד שבע ותחזיר לך אותו. גש עם הכרך הפתוח לרחוב אדם הכהן עשרים. תן דוקטורט לאליזבט, האסיסטנטית שעושה לי אוזני חמור בעמודים ראשונים של דוקטורטים. היא מתלוננת שאני מעמיסה עליה בזמן האחרון. יכול להיות שתמצא אותה במיטה, בלי הכרה. תרים את היד שלה ותקפל אותה בפינה הימנית העליונה של עמוד שבע. תצא לך אוזן חמור, אתה תראה. היא נהדרת, אליזבת. אני בטוחה שזה משבר חולף. אילו רק ידעתי מה מעיק עליה. משם לרחוב ההגנה 8, דוקטורט פתוח עם אוזן חמור לאנבל, האסיסטנטית שעושה בשבילי פוווו על שרידי מחיקות, פירורי עוגיות, שערות או קשקשת שהצטברו בחריץ שבין שני העמודים. משם לרחוב בעלי מלאכה 3, דוקטורט פתוח עם אוזן חמור פלוס פוווו לביאטריס, האסיסטנטית שבוררת מכל עבודת דוקטורט שאני אמורה לקרוא מילה אחת שאותה תקריא לי בבוא העת סטפניה מרחוב העבודה 3, מילה אחת סטפניה – היא נהדרת סטפניה, אבל למה המבט שלה חלול בזמן האחרון, לו רק ידעתי מה מכביד עליה – בכל מקרה מילה אחת שסטפניה מקריאה לאט ובהטעמה, ואני מאזינה לה ברוב קשב, אחרי הכל מדובר בעבודות חיים של אנשים, אני שומעת, מתרשמת, מעניין איך כל פעם זאת מילה אחרת, פעם "אבל" ופעם "אם" ופעם "כלב", מדהים העניין הזה של הגיוון האנושי, עד הסוף אני שומעת ורק אחר כך מפטרת את המחבר."

השנים חלפו, הטלפונים תכפו, אבל אני לא שבתי לחזות ברוח בעיני הבשר ואת ידה לא לחצתי. והחיים, כמאמר הקלישאה, נמשכים: לפני שנתיים עברתי בהוראתה של נורית ניתוח לשינוי מין והייתי לאסיסטנטית ושמה לינדה-ג'יימס. תפקידי אינו נטול אתגר: אני צופה כל היום בסרטים על אווזים ביו-טיוב ובוררת את המאושרים שפלומת נוצותיהם עתידה להתפיח את הכריות המיטיבות עם גבה הכואב. אינני מתלוננת. האווזים עוברים בסך, ואני עושה את שלי. פה ושם, מקץ שעות של צפייה מאומצת, עיניי מצטעפות ואני מדמה את מעסיקתי הנסתרת מהלכת בליאות מלכותית בנתיבו של האלמוות הנפרש לפניה כצליל ניתוק ארוך. גנים נפלאים, ירוקי-עד ופרועי-תפרחת, משתרגים משני צדיה בסבכים עלווניים. מידי פעם היא מתכופפת בעדינות, שואפת מלוא לוגמו של האוויר הבשום, מושיטה יד חיישנית אל הגביעים המטוללים, עורפת פרח או מוחצת פרפר.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות