גט שכולו זעקה

מאת:שני קיניסו
שתפו

"גט: המשפט של ויויאן אמסלם", הסרט שזכה השבוע בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר ושנבחר לייצג את ישראל באוסקר, הוא סרט שממש כמו הנאום שנשאה הבמאית והכוכבת הראשית שלו, רונית אלקבץ, בעת הזכייה, כולו זעקה גדולה: זעקה כנגד רמיסת זכויותיהן וכבודן של נשים רבות כל כך בישראל, זעקה כנגד ממסד הנראה שיצא מימי הביניים ששולט בחיינו.

ובעיקר זעקה אנושית קולקטיבית מאוד לארץ הזאת ולאיך שהליך הגירושים ממשיך להתקיים בה – בעיקר כמדינה שמתיימרת להיות מתקדמת, אך עם מציאות בה בית הדין הרבני שולט בחיינו ובעיקר בחייהן של נשים רבות, הדבר אינו אפשרי. אך מעל הכל, הסרט הוא זעקה נואשת לחירות.

הטרילוגיה של ויויאן

"גט" הוא הסרט שחותם את טרילוגיית ויויאן אמסלם של האחים שלומי ורונית אלקבץ – טרילוגיה שהתחילה לפני עשור עם הסרט המצוין "ולקחת לך אישה", והמשיכה לפני כמה שנים עם "שבעה" המרשים. בכל הסרטים עומדת במרכז דמותה של ויויאן לצד חייה עם בעלה הקשה ועם משפחתם המורחבת. "גט" הוא הסרט הטוב ביותר מבין השלושה, וללא ספק אחד מהסרטים הישראליים המרשימים  של השנה.

הסרט הנוכחי מתאר את תלאותיה של ויויאן (רונית אלקבץ) הנואשת לקבל גט מבעלה הסרבן והבלתי נסבל אליהו (סימו אבקריין). כאמור, במהלך המשפט ויויאן עוברת מסכת תלאות בחסותו של בית הדין הרבני ובחסותו של בעלה ואחיו, שמעון (ששון גבאי) שמייצג אותו. את ויויאן מייצג עורך הדין כרמל (מנשה נוי) ואת הדיון מנהל אב בית הדין (אלי גורנשטיין). במהלך המשפט, שנמשך חמש שנים, יבואו עדים רבים שיעידו לטובת אחד מבני הזוג – ורוב הפעמים עדותם תהייה מפתיעה ונתונה לתהפוכות, אך כמובן שסבלה של ויויאן וייסוריה הנפשיים רק יתגברו.

"גט" מתרחש רובו ככולו בין כותלי בית הדין הרבני, ובתוך חדר אחד – אולם הדיונים בו מתרחש המשפט (עם כמה גיחות אל מסדרונות בית הדין). הוא מתנהל בתוך דחיסות פיזית וקיומית, דחיסות קשה, מעיקה וחסרת אונים. דחיסות שזועקת לחירות שמגבלות החלל והזמן הקולנועי מנסים לפרוץ ביחד עם דמותה של ויויאן: חירות במובנה הקפקאי והמצמרר ביותר, חירות שמנסה לבקוע מבעד לאסתטיקה המוקפדת והמאוד תיאטרלית של הסרט, ושרק מדגישה את אבסורד המערכת הכולאת אותה. המשפט מתנהל לאורך חמש שנים, אך הזמן נראה כמושג לא זמין או מובן בתוף החדרים הקטנים והצפופים של בית הדין.

מתוך הסרט

כמו הצגת תיאטרון

ואכן, הסרט מתנהל על כל רבדיו ממש כמו הצגת תיאטרון (ומה זה בית משפט ומשפט, אם לא סוג של הצגת תיאטרון?), ולא אגזים אם אומר שזה אולי אחד מהסרטים התיאטרליים ביותר שראיתי בשנים האחרונות. יחד עם זאת, ממש לא מדובר בתיאטרון מצולם – עיצוב השוטים, המיזנסצנות וההעמדה, הן של השחקנים בחלל השוט, והן העמדתה של המצלמה – מעניקים לסרט קולנועיות ייחודית ביותר ואף נדירה לפרקים. לא בכדי הסרט הזה ישר מזכיר ומעלה בתודעה סרטי משפט מהקולנוע ההוליוודי הקלאסי, שהרי חלק ממהלכיו ומהשוטים שלו הם ציטוטים ברורים לקולנוע זה, וברגעים מסוימים אף לקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני האילם.

"גט" הוא התקפה חזיתית כנגד בתי הדין הרבניים בכלל והממסד הבירוקרטי הישראלי בפרט, אך בחוכמתו הרבה הוא אינו לוקח צדדים (מלבד סצנה אחת) ואינו עושה את החלוקה הדיכוטומית, אשר הייתה יכולה להיות דידקטית באופן צפוי, לטובים ורעים. ואכן, לכל אורך הסרט יש מכל הצדדים התרסה רבה כנגד ממסדים אלו, בין אם באופן מודע, ובין אם באופן לא מודע (ושימו לב לשימוש החכם ביותר בצבע).
לכל אלו תורם צוות השחקנים המופלא של הסרט, שטוען אותו ברבדים ומטענים רגשיים, נפשיים ותודעתיים רבים ומחשמל באינטנסיביות הדרמטית והקומית שלו.

רונית אלקבץ נותנת את אחד ממפגני המשחק הטובים ביותר שלה; מנשה נוי מפגין כאן אולי את הטוב שבתפקידיו הקולנועיים כשהוא מעצב דמות מרשימה ומעוררת הערכה; וכך גם אלי גורנשטיין בליהוק המבריק לאב בית הדין. לכך תורמים גם זאב רווח, רובי פורת שובל, אוולין הגואל, שמיל בן ארי ואלברט אילוז, שמאירים את הסצנות שבנוכחותם.

"גט" זועק כנגד נושאים נוספים רבים, אך מעל הכול הוא זועק כנגד כבילתן הנוספת של נשים בישראל – זעקה שנשמעת השנה באופן צלול ומודגש עוד יותר, על רקע גל הקולנוע הנשי והמבורך שיש השנה בארץ.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות